שמונה ימים באתיופיה, עם הרבה תחנות ועצירות חטופות בלבד, מאפשרים רק התרשמות אישית שטחית, בשום אופן לא הכללה. אז זה מה שקלטו העיניים, ישירות ודרך עדשת הקאנון החובבנית:
מיד אחרי הנחיתה אתה אומר לעצמך, ככה נראה עולם שלישי. גם אם המלון נמצא בבירה אדיס אבבה והוא סביר, התשתיות והכבישים מסביב מרופטים, מאובקים ומחוררים. והאנשים נחמדים, לא מאיימים.
האתיופים הולכים כל הזמן, על שולי הדרכים, בדרך כלל לאט. כשיגיעו ליעד – שוק, בית, נחל – ממילא יסתובבו חזרה וחוזר חלילה, אז למה למהר. רוב הנשים סוחבות בפרך משאות שמכופפים את גבן. מכלי מים צהובים, ענפי עצים, קש. גם החמורים סוחבים. גברים לא. שמענו הסבר מגבר: "משקלים קלים, 30 או 50 קילו, זה בשביל נשים. אנחנו סוחבים את הדברים הכבדים". לא יצא לנו לראות גבר סוחב משהו.
אצל הילדים באזורים הכפריים הזבובים הם בני בית. אפילו לא מנסים לגרש אותם מהפנים בתנועת יד. אחר כך הפוטושופ צריך לעבוד שעות נוספות, או שאתה מחליט שהזבוב דווקא מוסיף לתמונה ומשאיר אותו על המצח, ליד העין, בתוך הפה.
באותם אזורים, כשילד מסתכל על עצמו במסך האייפון זו חגיגה בשבילו והזדמנות לדעת איך הוא נראה. חלק מהילדים לא חיכו עד הצילום ורצו אל המסך עוד לפני שלכד אותם. בשבטים יש חוק: צילמת – שילמת. חוק עזר: הבאת סוכרייה על מקל – הרווחת. סוכרייה לבנה מצטלמת נהדר על רקע עור כהה ועיניים פעורות.
לציצים אין שום משמעות מינית. הם פשוט חשופים כמו עוד איבר בגוף. ככה כשאישה או נערה מסתובבת בכפר וככה כשהיא שופכת על עצמה מים דלוחים ברחצה ההמונית בנחל הקרוב. ברחצות האלה, גם על האיברים הגבריים חלים אותם הרגלים.
בשורה הלפני התחתונה: אלף צילומים. 500 נמחקו. 500 נשלחו למשתתפי הטיול. 180 הוצגו אחרי סינון לחברים. לכם נשארו 16 (אוצרת קשוחה).
בשורה התחתונה: חוויה של פעם בחיים, לא בטוח שפעמיים.
אה כן, אף אחד הרי לא מפרסם היום משהו בלי אינטרס. נסענו בעקבות פרויקט ראוי להערצה של אחותי, שמלמדת אתיופים לגדל עגבניות אדומות. נחוצים מתנדבים ישראלים. פרטים נוספים באתר.