האיראנים היו הראשונים להתקשר.
"מר נתניהו באבא," אמר לו הנשיא האיראני, "תרשה לי להביע את תנחומי."
"על מה?"
"על זה שאתה לא ראש ממשלה יותר," אמר האיראני.
"כן בטח," אמר נתניהו במרירות, "אתה אירוני."
"איראני."
"בדיחה כל כך צפויה," אמר נתניהו, "שאפילו מכם, עם כל הקולנוע האיראני הפלצני שלכם, לא ציפיתי."
"הייתי חייב," התנצל הנשיא האיראני, "מי יודע כמה עוד ייצא לנו לדבר?"
"טוב, אין לי כל היום, מה אתה רוצה?"
"להגיד שלום," אמר הנשיא האיראני, פגוע משהו. "אחרי הכל, עשינו אחד לשני את הקריירה."
"רק שלך עדיין יש קריירה," אמר נתניהו בעצב, בעודו שולף ממגירת 'סודי ביותר' חבילה של סיגרים קובנים שאולמרט שכח.
"טוב, אני הרשע," אמר האיראני. "אתה לא רואה סרטים? תמיד לרשע יש תפקיד יותר טוב."
נתניהו ניתק לו בפרצוף. נשען לאחור, נאנח, והדליק את הסיגר האחרון בלשכת ראש הממשלה. מיד נכנס איש שב"כ ואמר לו: "אסור לעשן פה."
"קצת ריספקט," אמר נתניהו, "הייתי ראש ממשלה חמש עשרה שנה!"
"וואלה," הופתע איש השב"כ, ואמר את מה שכולנו מרגישים בלב: "איך הזמן עובר מהר כשנהנים." (ויש המשך ביתי:)
2.
"תוריד נעליים לפני שאתה נכנס," אמרה לו אשתו.
הוריד.
"גרביים גם."
הוריד.
"ותשטוף ידיים לפני שאתה נוגע בידית של הדלת."
"אבל –"
"תשטוף."
"טוב," אמר, והלך לשטוף.
"ואל תנגב ידיים במגבת של המקלחת."
"אה?"
"אל תנגב- זה היה 'אה' של לא הבנתי, או 'אה' של מאוחר מדי?"
"אה…"
"אני לא מאמינה! אני לא מאמינה! עכשיו תעמוד בתוך האמבטיה ואני צריכה להחליף את כל המגבות. ואת השטיחוני אמבט. ואולי גם את הקרמיקה. לא, לא אולי, בטוח – תעמוד באמבטיה עד שאני אקרא למישהו להחליף את הקרמיקה."
"לא!" הוא אמר, "עד כאן, אני מצטער מאוד" – ובעודו גורב שוב את גרביו, נועל שוב את נעליו, הוסיף בתקיפות – "סליחה, אבל עם כל הכבוד, יש לי מדינה לנהל."
ויצא החוצה.
שרה ספרה עד ארבע.
הדלת נפתחה שוב.
היא אמרה: "אין לך מדינה לנהל."
"לא כרגע," הודה.
חלץ נעליו. הוריד גרביו. ונכנס לתוך האמבט, יחף, ושמע אותה מתקשרת לאיש של הקרמיקות. אבל אז… (כי תמיד, ברגעים הכי מותחים, יש תפנית בעלילה. עוד לא למדתם את זה?)
3.
בעודו עומד יחף באמבט, שלף את הנייד מהכיס ודיבר בלחש.
"אהוד."
"מי זה?"
"אני, מי זה!"
"אה," אמר אהוד ברק, "מה קורה? איך הפנסיה?"
"אהוד, אתה חייב לבוא להוציא אותי."
"מאיפה?"
"מהאמבטיה."
"למה," שאל אהוד ברק בחשד, "המים התקררו?"
"לא," אמר נתניהו, "אבל אני חייב ש…"
"שמה?"
"תבוא, תוציא אותי, נלך, נבלה, נעשה משהו. אני משתגע."
"אה," אמר אהוד, "לבי אתך, אבל אני נוסע לייעץ לרפובליקה המרכז אפריקאית על רכש כורים אטומיים."
"אה," אמר נתניהו. "טוב, אני לא רוצה לנסוע לאפריקה."
"פחחחח," אמר אהוד, "אני נפגש אתם בפאריז. במעדניית פושון, בפלאס דה לה מדלן."
"שיט!" לחש נתניהו בקול רם, "קח אותי, קח אותי, קח אותי!"
"מצטער," אמר אהוד, "אני התגרשתי כבר לפני שנים , בדיוק בגלל שחשבתי קדימה. ועכשיו, ברשותך, אני הולך לפרק שעון ביד אחת, בעודי מנגן פולונז של שופן בשנייה."
"די, נו, זה אני," אמר נתניהו.
"טוב נו," הודה אהוד, "אני הולך לספור את הכסף."
"ידעתי!"
"בשתי ידיים."
"למה?"
"יד אחת לא מספיקה."
נתניהו נאנח בכאב (ויש המשך קולינרי:)
4.
"אחחח, גלידה פיסטוק," אמר נתניהו והתיישב בכיסא הפלסטיק, וליקק כאחד האדם, ונאנח לרווחה, ואמר למלצרית: "מדהים! כמו כולם, אני מלקק! ולא נוזל לי!"
"נהדר," אמרה המלצרית, "זה 13 שקל."
"13 מה?"
"שקל."
"מה זה?"
"כסף."
"קצף?"
"כסף."
"מה זה 13 קצף?"
"מר נתניהו," אמרה המלצרית, "קנית גלידה. אתה צריך לשלם. בכסף. בשקלים. 13 שקלים, לא כולל טיפ."
הוא הביט בה. היא הביטה בו חזרה.
"אין לי מושג מה אמרת עכשיו," הודה (ויש סיום חברי:)
5.
בסוף אהוד ריחם עליו, ולקח אותו לפגישת מכירת טילים כימיים לסומליה. הפגישה היתה במלון פרטי על שפת אגם קומו, המלצריות היו דוגמניות מהאוסף הפרטי של ברלוסקוני, והשף צד את כל התפריט בעצמו. הסומלים שילמו.
"איזה שיטה מעולה," אמר נתניהו, "איך אין את זה בארץ? אוכלים אוכלים אוכלים, ולא משלמים."
"משלמים," אמר לו אהוד, "אבל לא אנחנו."
"כמו שאמרתי: שיטה מעולה!"
"אני נהנה ממנה כבר שנים."
"מדהים," אמר נתניהו. "זה יכול לפתור את כל הבעיות החברתיות בארץ."
המלצרית, בניגוד לזו הישראלית, חייכה אליו חיוך גדול, והודתה לו על הטיפ. היא היתה מודה לסומלים עצמם, אבל הם כבר הסתלקו עם הטילים הכימיים שלהם.
"מעריצה," אמר נתניהו בביטחון.
"שלך?"
"נו," ביטל נתניהו בחביבות את הקנאה שבוודאי עמדה לצוץ לה, "אתה יודע איך זה, כשאתה נבחר לגבר הסקסי ביותר בעולם."
"נבחרת לגבר הסקסי ביותר בעולם?" תמה אהוד.
"במשאל שנערך בקרב קוראות ישראל היום," אמר נתניהו בגאווה. "למה?"