ברגעים אלה נמכרת תנובה למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של סין. החלב של ישראל יימכר באישור ממשלת ישראל לאחד ששמו שי ג'ין-פינג תמורת נזיד עדשים. אני אומר "החלב של ישראל" מכיוון שתנובה היא מונופול בענף, ובחלק מהקטגוריות השליטה שלה מגיעה אף ל-90 אחוזים מכלל השוק. תשתית החלב עומדת להימכר לידיים מהמזרח-הרחוק, ויש הטוענים כי כלל לא בטוח שאפשר לקבוע מחיר ראוי לתעשייה כה עניפה ובעלת השפעה רוחבית על המשק. כרגיל יתעוררו כאן מאוחר, כלומר אחרי שהעסקה עם סין כבר תהיה גמורה, ישאלו מי נתן את ההוראה, יתבעו את הקמתה של ועדת חקירה וידרשו לעצור מהלכים דומים.
אם רציתם עוד הוכחה לכך שהחלב בישראל הוא תשתית לאומית, סיפק אותה ראש הממשלה בנימין נתניהו, שעמד בוועידת דאבוס והרחיב בדברים על התעשייה הזאת, ואף התגאה בכך שהפרה הישראלית היא בעלת תנובת החלב הגבוהה בעולם. לא נתעכב על השאלה אם כלל יש כאן במה להתגאות, בהתחשב בעובדה שאיש לא שאל את הבהמה האומללה והמהונדסת אם היא מעוניינת בבכורה, ובהתחשב בכך שהמעמד העולמי שרכשה עולה לה בסבל רב.
איך שלא יהיה, כל החלב הזה של המונופול הגדול ביותר במזון הישראלי יעבור לידי שלטון מדינה זרה, שהיא במקרה גם מפירת זכויות האדם הגדולה בתבל, אין לאזרחיה כל קניין ומוציאים שם להורג על עבירות פעוטות יחסית, כמו למשל שוחד. בחזית המגעים לקניית תנובה עומדת אמנם חברת ברייטפוד, אבל ברפובליקה העממית של סין אין חברות פרטיות, וברייטפוד נמצאת בבעלות ארמון השלטון בבייג'ין.
זו לא הפעם הראשונה אגב שתשתית לאומית עוברת לידיים פרטיות. כמו שמסרו למשפחת עופר את הכימיקלים של ישראל, וכמו שמסרו ליצחק תשובה את הגז הישראלי, וכמו שנתנו למשפחת בורוביץ' את חברת התעופה הלאומית אל-על, כולל 30 ממטוסיה, בכ-120 מיליון דולר (למי שאינו מתמצא במחירים בשוק מטוסי הנוסעים אסביר כי הסכום הזה הוא פחות ממחיר של מטוס ג'מבו אחד).
דימוי: ליוי וינטר
תנובה עצמה עברה לפני כשש שנים לבעלות קרן אייפקס הבריטית, שמאופיינת בביצוע של השקעות "אד הוק": רכישת נכסים בעולם, השבחתם ומכירתם ברווח. אייפקס קיבלה שליטה בתנובה ב-2008 לפי שווי של 989 מיליון דולר, ועתה היא צפוייה להימכר בשווי של 2.5 מיליארד דולר. אייפקס תרוויח מהעסקה של תנובה 1.2 מיליארד דולר, כשאת הרווח מימן למעשה כל מי שרכש מוצרי תנובה במחירים הגבוהים שהנהיגה בשוק.
בתשעת החודשים הראשונים של השנה החולפת הרוויחה תנובה 295 מיליון שקל. הבנתם? רווח עתק שאומר ששילמתם יותר מדי על מוצרי הנוזל הלבן ועל העופות הנפלטים מפסי הייצור-שחיטה התעשייתיים. אדום-אדום ומרשרש.
תנובה הוכרזה כבר לפני 25 שנה כמונופול בחלב, ומאז טרה, שטראוס ויטבתה מוצאות עצמן נגררות בעקבותיה. אני לא מנסה להלבינן, כי גם הן מרוויחות יותר מדי מקוטג' וגבינה, אך תנובה היא החברה הענקית, שנוח לחברות האחרות להתחבא מאחוריה. בתחום הגבינות למשל, קיים בישראל מונופול. ולא זו בלבד, מחירו של מוצר אצל המתחרים משתנה באגורות בודדות.
ואגב גבינות, כשתנובה "הוזילה" את הקוטג' בשיא המחאה החברתית, זכרה לברכה, היא הותירה בציניות את המחיר הגבוה של שאר הגבינות. נוצר מצב מגוחך שבו דרשו ממך 5.5 שקלים על קוטג' אבל שילמת 6.5 שקלים על גבינה לבנה, כי המחאה לא נקראה על שמה והיא נותרה "מוצר עילית". חברות וחברים – קוטג' וגבינה לבנה צריכים לעלות 3 שקלים. לא יותר.
*
אז במסגרת ההיערכות לקראת הסינים החלטתי בביקור בסופר לנסות לא לקנות מוצרים של תנובה, המנצלת את מעמדה כמונופול ומשפיעה על שאר השחקנים, כלומר אלה שעדיין לא רכשה (זוכרים את טנא-נגה, "טעם של מחלבה קטנה"? היום יש לה זכר רק במוזיאון תנובה). החלטתי גם שאני לא מעוניין להשביח שווי של חברה שתהיה בקרוב בבעלות שלטון שדרס בטנקים בכיכר טייננמן אזרחים שמספרם מוערך במאות עד אלפים – אין גרסה רשמית (כי בסין אין עיתונות חופשית. אפילו מנועי החיפוש הפופולריים מפוקחים שם ומוגבלים כך שלא יציגו תוצאות "חתרניות").
ורק כדי להבהיר – אין לי סנטימנטים לטרה או שטראוס, אלא רק לארנק שלי: אני לא אוהב שגוזלים ממני, ודין פרוטה כדין מאה: כשהבעלים של רשת קפה-קפה, רון נמני, אמר בראיון לעיתון כלכלי כי עולה לו שקל להכין כוס קפה שנמכרת ב-12 שקלים, היה לי ברור שלעולם לא אשתה קפה בקפה-קפה, ואכן לא שתיתי שם קפה מאז.
אז הגעתי למדף מוצרי החלב המטופח (שמתם לב להשקעה הכמו-פולחנית?) קניתי קוטג' של אחת מהיצרניות שהיה זול בכמה אגורות, וגבינה של החברה האחרת. וגם בתחום הגבינות הקשות לא היה קשה לגוון. התגלתה גבינה צהובה מתחרה ל"עמק", ה"אמא של הגבינות", כפי שמכנה אותה יצרניתה. האנשים הנחמדים שחותכים את הגבינות המליצו על גבינה צהובה חדשה של טרה. קניתי. לסיכום: אם תבחרו שלא לתרום כרגע לחברה שעוד מעט תהיה סינית – אין זו אגדה.
זוכרים? פעם האוטו של תנובה היה גדול וירוק. המשוררת פניה ברגשטיין אפילו כתבה עליו שיר: "האוטו שלנו גדול וירוק, האוטו שלנו נוסע רחוק", בדברה על שנות ה-30 וה-40 ועל המשאית שעברה בבוקר בקיבוצים בצפון והסיעה את החלב במהירות למחלבות בחיפה – כי בימים ההם אי אפשר היה לקררו בדרך. היום האוטו של תנובה הוא כבר לא ירוק, הוא מביא חלב אבל חוזר הישר לבנק עם לירות שטרלינג, ובקרוב עם יואן סיני.
"סיפורה של תנובה שזור בסיפור המדינה; היא גדלה במקביל להתפתחות היישוב, תוך שהיא לוקחת לעצמה תפקידים בעלי אופי לאומי-חברתי", כתוב באתר של החברה. את המשפט הזה אפשר לשלב היום רק בסיפור מדע בדיוני, כי תנובה לוקחת כעת תפקידים עם אופי כוחני ושתלטני, ורק חקיקה מתאימה תעצור אותה, לא משנה אם זה יהיה תחת בעלות ישראלית, בריטית או סינית (ואולי בעתיד בבעלות איחוד האמירויות מהמפרץ הפרסי).
דרור מרום הוא עיתונאי ופובליציסט, עורך אתר החדשות של האקדמיה בישראל