1.
בתיכון שלי היתה נערה אחת שהיתה עוברת לסוודרים איך שנגמרו החגים. מבחינתה, ומבחינת הסוודרים שלה, הסתיו התחיל כל שנה בתאריך עברי מדויק, והתגובה הציונית ההולמת לו היתה סוודרים, ומיד. יום אחד –
וכן, אני מודע לכך שאתם מגרדים בראש ושואלים את עצמכם, הוא באמת הולך לספר לי סיפור על נערה עם סוודר מלפני שלושים שנה? אז כן, זה חלק מהקסם שלי, כמו שלכל ראש ממשלה יש אשראי למלחמה אחת בקיץ, כך לי יש אשראי לסיפור אחד על סתיו בכל סתיו. וכמו במלחמות, עד הסתיו הבא אתם תשכחו שזה היה כבר ותרצו עוד אחד –
אז פעם אחת, אותה נערה ואני נדברו להיפגש בשדרות נורדאו, ליד הפלאפל בפינת בן יהודה, אני חזרתי מהים עם כפכפים והיא הגיעה על אופניים, וירדה מהם. כמובן, לבושה בסוודר.
"סוודר?" שאלתי בפליאה.
"התחיל הסתיו," היא אמרה.
מסביב היה חם ודביק ואנשים מיהרו ברחוב עם כתמי זיעה בבית השחי. ופתאום התחילו מכות ליד הפלאפל. אבל מכות רצח.
2.
התגובה הראשונה היתה כמובן לשמור על מרחק, ולצעוק עליהם ש"קראו למשטרה" (זה היה בתקופה היפה ההיא, שאמנם לא היו טלפונים ניידים אז "לקרוא למשטרה" היה מין פועל אמורפי שפירושו היה כל דבר החל מ"תפסיק מיד!" ועד ל"תרגיש חופשי להמשיך", אבל – במקביל – ובמפתיע – המשטרה אז היתה באה כשקראו לה, לא ברור איך, זו מין יכולת כזו שאבדה מהעולם),
אבל עד שתגיע המשטרה כולם זזו הצדה. אחד משני הגברים היה הרבה יותר חזק ובעט בשני בחזה, והעיף אותו מטר אחורה עד שנחבט במבנה האבן של הקיוסק. השני, כדי איכשהו להתגונן, אחז בקערת המתכת המלאה בטחינה שעמדה על אדן חלון הקיוסק, וניסה להלום אתה ביריבו, אבל זה קפץ לאחור, וכל מה שקרה זה ששני ליטר טחינה עפו עליו וכיסו אותו מכף רגל ועד ראש, כאילו היה משתתף באתגר דלי הקרח שלא רק הקדים את זמנו בכמה עשורים, אלא טעה גם טעות חמורה בחומר שממנו עשוי האתגר.
שניהם נעצרו. גם המוכה וגם הטבול בטחינה.
הטבול אמר: "בן זונה!"
"טוב סליחה -"
"בן אלף זונות –"
"טוב לא התכוונתי…" חזר השני.
"לא התכוונת?!" זעק הבחור החזק יותר וצעד לקראתו, נוזל מסביבו מפלים של נוזל לבן ודליל, "אתה לא יודע כמה מים יש בטחינה הזאתי? כולם יודעים את זה! הוא ממלא את זה ישר מהברז של השירותים!"
באותו הרגע כל הלקוחות שתפסו מרחק ועמדו עם הפלאפל ביד, הרחיקו את הפיתות מעצמם כאילו אחזו באורניום.
"מה זה?!" צעק בעל הפלאפליה מתוך הבודקה האפלולית שלו, "מים מהשירותים? זה הפלאפל הכי טוב בעיר, יא חרא!" –
אבל הבחור שהיה מלא בטחינה, מושפל ומלא משטמה, לא שמע אותו, הביט סביבו, וראה על הרצפה מוט ברזל. מוט די גדול, מטר אורכו בערך, חלוד וכבד ואימתני, שאלוהים יודע מה עשה שם. הבחור הרים אותו, והתקרב אל הבחור השני, שעמד, כושל, מחזיק בקושי בחלון הקיוסק.
3.
האיש הניף את מוט הברזל מעלה, בדרך להנחית אותו על ראשו של השני. כולם קפאו במקום, וחיכו למכה הנוראה, חיכו לדם, חיכו לרגע הזה שבו מחזה כמעט קומי הופך בבת אחת לטראגי, חיכו לראות איך החיים משתנים בבת אחת והופכים לסרט אימה, וזה אפילו לא משהו שאתה חושב עליו, זה אינסטינקט, אתה רואה משהו נורא הולך לקרות ואתה קופא ואתה יודע שזה הולך להיות נורא, אבל מכיוון שזה קורה למישהו אחר, ואפילו שהמישהו הזה עומד במרחק שני מטר ממך הוא עדיין אחר, ולכן אתה ממתין בציפייה דרוכה, כמו להצגה טובה במיוחד, ועוד רגע הברזל נוחת והראש הופך לעיסה של דם ואי אפשר כבר לחזור לאחור, אלא שאז קרה דבר שלא אשכח כל חיי. בעודו מרים את מוט הברזל להכות בו את השני, הנערה עם הסוודר, אחוזת אימה ודרוכה אבל בניגוד לכולנו חושבת מהר, עשתה את הדבר הבא: היא הרימה את הסוודר שלה.
מתחתיו היא לא לבשה דבר.
זה קרה כהרף עין, ושני הגברים שעמדו להרוג ולהיהרג עצרו מיד. תאוות המין ניצחה את תאוות הרצח. הם עמדו כך, אולי שנייה, אולי שתי שניות, אבל כל האוויר החם יצא מהם, בעודם לוטשים בה מבט.
היא הורידה את הסוודר בחזרה.
"מה את, מפגרת?" שאל האיש עם הברזל ביד.
"חולת מין," אמר השני.
"חולת מין, באמא שלי," אמר זה עם הברזל, בהרמוניה מוחלטת עם זה שלפני רגע כמעט הרג. הוא זרק את הברזל לארץ.
"בואי, בואי," אמרתי לה, "לפני ש…"
והיא הנהנה. הרימה את אופניה מהגדר עליה נחו, והתרחקנו משם בהליכה.
4.
בפינת הרחוב הבא נעלמנו מעיניהם, ועצרנו לנשום. הבטתי בה בהערצה, תוך כדי שאני נרגע לאטי מההבנה שכמעט ראיתי רצח, וגם, כן, מה לעשות, תוך כדי ניסיון להירגע מהחשמל האירוטי ששטף אותי, מתמונת עירומהּ המסנוור, תמונה שנחקקה במוחי כה עמוק, שעד עתה, שלושים שנה מאוחר יותר, נשימתי נעתקת כשאני מעלה את זה בזכרוני.
5.
היא הביטה בי במבוכה.
"היית מדהימה," אמרתי. "מדהימה."
היא חייכה והסמיקה.
"אל תגיד על זה לאף אחד."
"בסדר," אמרתי. "בטח."
"אני רצינית. לאף אחד."
"לאף אחד, אף פעם, לעולם," הבטחתי.
ואכן עמדתי בדיבורי עד היום הזה. אבל לפני שנה היא נפטרה, בארצות הברית, לבדה, ללא אף אחד, ורק השנה נודע לי על זה, ואני מספר את זה לזכרה. גילו אצלה סרטן, מהסוג שאין מה לטפל בו. היא לא אמרה שום דבר למשפחה שלה, נסעה לארצות הברית, לקחה סוויטה במלון שעולה ללילה מה שאני מרוויח בשנה, לקחה כדורים ואלכוהול במינון מדויק, ולא קמה.
אבל אז, באותו יום בתחילת הסתיו, היא היתה מלאת חיים וכוח ונעורים והתרגשות אירוטית, נפעמת ממה שעשתה, נפעמת מכוחה החדש, נפעמת מזה שאני ראיתי, נפעמת מזה שיש לנו סוד שאשמור לעולם, והיא הציעה להרכיב אותי על האופניים לבית הספר, שם היינו אמורים להיפגש אחר הצהריים עם תלמידים אחרים כדי לתכנן את הטיול השנתי, וזה מה שהיה, ירדנו את כל שדרות נורדאו עד בית הספר,
היא מדוושת קלות בירידה התלולה,
אני ישוב על מוט הברזל הקדמי של האופניים,
שאז היה קרוי רמה והיום אין לי מושג,
וככה גלשנו במורד השדרה ודרך קיצורי דרך שרק תל-אביבים מלידה הכירו, עד שהגענו לבית הספר, וכל הדרך יכולתי לשמוע את לבה פועם, וכל הדרך יכולתי להרגיש איך משתנים לי הגנים בתוך הגוף מרוב אהבה ואירוטיקה וידיעה שאם היא יכולה לעשות דבר כזה, אז בוודאי אפשר לעשות הכל, הכל, לחיות לנצח, לאהוב ולהתאהב, להתגבר על כל הצערים, הכל אפשרי, רק תפעל מהר ומבריק ואל תתבייש מכלום ותראה איך הכל אפשרי. ואז הגענו לבית הספר והתחילה רוח ועלה נפל לה על הראש בעודה קושרת את האופניים, והיא אמרה: "רואה? סתיו."