היום בשעה 14:00 יצאתי מהבית. היו לי שעתיים לשרוף עד שאצטרך לאסוף את בתי מהגן. הלכתי לעבוד מהקפה. על אבן גבירול קצת אחרי פינת בלוך על הגדה המזרחית לכיוון דרום, מול "סופר יודה", ראיתי התקהלות שנדמתה אלימה. האינסטינקטים פעלו לשני כיוונים. מצד אחד: לברוח ועכשיו, ומצד שני: מה קורה שם? הסקרנות שלי גברה. התקרבתי וראיתי מעגל גדול של אנשים עומדים סביב בחור ששוכב על הקרקע ועליו יושבים ושוכבים ארבעה גברים בבגדים אזרחיים.
מעניין שהדבר הראשון שקפץ לי לראש זה לינץ'. עושים בו לינץ'. אנחנו חיים במדינה שהסיכוי שתיתקל ברחוב במעשה לינץ' קיים. מה אתה עושה עכשיו? שאלתי את עצמי. עמדה שם לידי אשה בשיער כסוף ועגלת קניות שצעקה "תפסיקו, תעזבו אותו, תראו מה אתם עושים לו. איזו מדינה זאת?" אני לא גיבור גדול, ממש-ממש לא. אבל משהו אמר לי שאני צריך להצטרף לאשה הזאת. שזה הרגע שבו אסור לי לסתום את הפה. שאם אסתום עכשיו אתחרט על זה כל החיים. אני מחפש את הנייד. אני מנופף בו לעבר איזה בחור ענקי ששומר על הדבוקה שעל הרצפה, לא נותן לאנשים אחרים להתקרב ולהתערב. "אני קורא למשטרה", אני צועק לעברו, והוא מסתכל עלי כמו האידיוט שאני, ואומר לי "אנחנו המשטרה". אני חושב לעצמי, טוב לפחות זה לא לינץ'. הבחור לא ימות מזה. או ש…
אני מחליט לעשות משהו אחר עם הנייד. לפחות לצלם. שתהיה עדות, שיהיו תמונות. בהפעלת כוח כזאת, באלימות כזאת לא נתקלתי עוד. גם לא בשטחים בתור הג'ובניק שאני, שנשלח לשמירות וראה בחיים שלו עצירים עם פלנלית על העיניים כפותים באזיקונים עם ידיים מאחור – הם פשוט חטפו את האלימות הזאת לפני, אני לא תמים.
אבל עכשיו אתה במרכז תל אביב, 200 מטר מהבית, 10 מטר מ"הבראסרי", ואתה רואה בחור אחד מזוקן עם חולצה שחורה שוכב על המדרכה ואיזה שוטר סמוי אחד תופס אותו בתפיסת נלסון מלאה, כמעט חונק אותו, ועוד שניים שעונים עם הברכיים שלהם על הגב שלו ועוד אחד עם הברכיים על השוק שלו, והבחור מנסה לומר משהו. יש לו מבטא ערבי, הוא צועק שיש לו אסתמה. זה לא מזיז לשוטר שכמעט חונק אותו, ולא לשלושה שמפעילים את כל כובד משקלם על הגב שלו.
צילומים: שגיא גרין
בינתיים באים עוד אנשים שצועקים לסמויים שיעזבו אותו. ראיתי בחור אחד מתולתל שאומר שהוא מתעד הכל ושולח את זה למחלקה לחקירת שוטרים. ראיתי שם עוד בחור בחולצת גולף בצבע בז'. הוא מצלם הכל בנייד שלו. הוא צועק "ככה זה במדינת משטרה".
אל המקום לא מפסיקות לדהור מכוניות משטרה עם סירנות וצ'קלקות. עוד ועוד שוטרים. עכשיו שני ג'יפים חוסמים את אבן גבירול. שוטר במדים מגיע ומבקש מהסמויים שיובילו את הבחור לג'יפ. הם מרימים אותו מהמדרכה. הוא לובש טי-שרט עם הסמל של "סופר יודה". בדרך לשם אני רואה חיילת גבוהה מחיל הים עם זנב סוס. היא זורקת משהו לאחד השוטרים. הוא נובח עליה בחזרה. לא הצלחתי לשמוע מה. הבחור מוכנס למושב האחורי של אחד הג'יפים. אני מבחין שהחלונות שם מכוסים בווילונות שחורים. אפשר רק לדמיין מה הוא עובר עכשיו שם. אחרי איזה עשר דקות מוציאים אותו מג'יפ אחד ומעבירים אותו לג'יפ אחר. "כוסומו, תביאו לי את הנעליים שלי", אני מצליח לשמוע אותו צועק, לפני שהוא מוכנס לעוד ניידת.
מאיסם אבו אל קיען, לפני ואחרי התקרית
מה קרה? אבל מה קרה? "שום דבר", אומרת אשה שעומדת בסמוך אלי, מספרת שהיא עובדת אתו ב"סופר יודה", שהוא סתם יצא החוצה ומישהו תפס אותו וביקש ממנו תעודה מזהה, ומשם הכל התגלגל. זהו.
נראה לי שהארוע הולך וגווע. אני בכל מקרה הולך משם. יש לי עוד שעה עכשיו עד שאני אוסף את בתי. מה אני עושה עם כל מה שראיתי עכשיו? אני מעלה מהר פוסט ותצלום לפייסבוק. אני מציין את האלימות הקשה שראיתי אבל גם את האזרחים שסרבו להשלים אתה. אחרי כמה דקות חברה עונה לי: "קראתי עכשיו תיאור נוסף של ההתרחשות ומתברר שהיית עדין… מאוד עדין". אני משיב לה "איפה קראת? כתבתי מה שאני ראיתי, נקלעתי למקום באמצע ההתרחשות". היא שולחת לי לינק לפוסט של ארז קריספין אני קורא ורועד. מה שראיתי היה חלקי. אני אידיוט ולא בפעם הראשונה היום. בעצם מה שראו עיני כלל לא מייצג את מידת ועוצמת האלימות שהפעילו היום שוטרי מדינת ישראל במרכז תל אביב.
מה אני עושה עם זה עכשיו? אין לי הרבה זמן. אני צריך לאסוף את בתי מהגן, לקחת את הבן לחוג. אני עוטה עלי את הפרצוף הכי רגיל שלי. שמח לקראת בתי, מחבר לבני את האוזניות לנייד, כמו שהוא אוהב כשאנחנו נוסעים באוטובוס.
בדרך חזרה אני חושב על מה שחוויתי היום. המוח טס. המחשבות מבולבלות. אני אומר לעצמי, "אנחנו חיים במדינה שבה יש סיכוי שתיתקל בלינץ' ברחוב". אני חושב: "היו שם גם אנשים טובים". אני חושב: "מאיפה באה האלימות הזאת של השוטרים?" אני חושב: "איפה ועל מי עוד הם פורקים אותה". אני חושב: "האם את, או אתה או אני הבאים בתור?". אני חושב: "האם מישהו מהשוטרים האלה ישלם על האופן שבו התנהג היום?"; ואני חושב: "מה יהיה על הבחור שהוכה? מישהו יפצה אותו? או אפילו: ישמרו לו את מקום העבודה?". אני חושב: "באיזה מעטה דק של נורמליות אנחנו חיים. השריטה הכי דקה וכל השדים מהסיוטים הכי איומים פורצים דרכה".
אני חושב גם: "השוטרים האלה, הם עובדים במתח גבוה. הם גם מסכנים את חייהם. ומה שבטוח: לא כל השוטרים אותו דבר. בטוח שיש גם שוטרים טובים". אבל היום, בשעה 14:00 ברחוב אבן גבירול בתל אביב, לא ראיתי אפילו אחד כזה.