"ועיקר הזמן נעשה רק עם החסדים האמיתיים. ואני הולך ואוסף את כל החסדים האמיתיים ומביא אותם לאיש החסד האמיתי ומהם נעשה הזמן" (רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מעשיות, המעיין והלב)
אדק תמיד שרק. גם כשראתה אותו בפעם הראשונה, כשבא לתקן את החשמל בגג של הבלוק, הוא שרק. בתוך הבלוק היה תמיד חשוך. מהחלון הצר בקצה המסדרון אפשר היה לראות גדר תיל במרחק של עשרים מטר בלבד, מאחוריה עמדו מבנים נוספים מלבנים אפורות אשר גם רצפתם היתה אדמת בוץ ומעבר להם – המקלחות.
היא ראתה שהוא מטפס למעלה וראתה את המספר 531 על זרועו. היא הבינה שהוא כבר הרבה זמן כאן. מבין הראשונים. וגם הבינה עוד לפני שדיבר שהוא לא יהודי. אבל אדק שרק את "סאמר טיים" של גרשווין. ובשבילה, זה היה עולם ומלואו. היא רצתה להתקרב יותר. לוודא שהיא לא מתבלבלת. היא חלפה על פני הדרגשים הצפופים, התעלמה מהריח המחניק ופתאום נזכרה שאהבה לשיר. כמה זמן לא שרתי, היא חשבה ופתאום אמרה לו: "זה השיר שאבא שלי הכי אוהב. סליחה, השיר שאבא שלי הכי אהב". והוא הסתכל לה בעיניים והיא ידעה שהוא ראה כבר הכל.
"גרשווין יהודי", אמר לה. "את יודעת כמה מוסיקאים הלכו כאן? כמה מלחינים? כמה גאונים?" והיא לא היתה יכולה להוריד ממנו את העיניים. "סליחה", אמר לה, "אני אדק". וירד מהר מהסולם, ניגב את הידיים בחולצה והושיט לה בחום את ידו. "מלה", היא אמרה לו. "קוראים לי מלה. כשחיינו בפולין, קראו לי מלכה אבל כשעברנו לאנטוורפן, הכל השתנה וגם ההורים שלי התחילו לקרוא לי מלה".
"אני יודע מי את", הוא אמר. "צימטבאום, נכון? את יודעת הרבה שפות, נכון? בגלל זה את במפקדה".
"כן", אמרה מלה. "בגלל זה גם לא גילחו לי את השיער".
***
צריף קטן בבלוק 30 היה מקום המסתור שלהם מאותו היום. בצריף הזה נהגו שני רופאים לבצע צילומי רנטגן מקדימים לניסויים שערכו. היו בו שולחן צר וארוך, מכונת רנטגן וכיסא אחד. אדק המשיך לשרוק את "סאמר טיים" לפני שנכנס ומלה עדיין לא היתה יכולה לשיר. אבל היא סיפרה לו הרבה סיפורים על ההורים שלה, על האחיות שלה ועל אתלה, אחותה שנפטרה בילדות. ואיך כשהגיעה לכאן הצליחה לשלוח גלויה לאחותה באנטוורפן, ולהוסיף מעבר לנוסח המוכתב של הגרמנים: "כל האחרים נמצאים עם אחותנו אתוש". שניהם היו חברים ביחידת המאבק של אושוויץ ודמיינו איך יום אחד, כל העולם יידע על מה שמתרחש כאן, וכשיידעו, הם יבואו וישחררו אותם.
הוא ראה איך היא עוזרת לכולן, בכל כוחותיה. ואהב אותה עוד יותר בשל כך. "אדק", היא אמרה לו, "אני אולי נראית שלווה, אבל אני בוערת מבפנים. השנאה שלי אליהם כל כך גדולה שאני מרגישה שאני בוערת. השנאה הזאת כמעט גורמת לי לא לפחד מהם. לא כי אני גיבורה גדולה, פשוט כי הטעם בפה כל כך מר. ומה כבר נשאר בשבילנו?"
"לא", אמר לה אדק וחיבק אותה. "לא נשאר הרבה אבל אנחנו חיים, מלה, ואולי נחיה עוד ונצא מכאן. ועוד נספר את הכל".
"בינתיים, אדק", לחשה לו מלה, "כל מה שאפשר לעשות הוא להקל קצת, לעזור, להציל את מי שאפשר, אני גנבתי מ'קנדה' שום בשביל רבקה. היא סיפרה לו. אתה שומע? אני גונבת כל פעם שאני יכולה. כל פעם שאני באה לכתוב לאלמה, המפקדת של 'קנדה', את מכתבי האהבה לקצין הפסיכופט שלה. אני כותבת בשבילה, אבל חושבת עליך והמחנק בגרון גדל וגדל ואחר כך היא רוצה שאני אקריא לה, בקול.
"כשהיא הלכה לשירותים אני הכנסתי כל מה שיכולתי לכיסים, חמאה ושום ודבש. בפעם הראשונה הרגשתי שאני רועדת. אבל נראה שלא רעדתי. הייתי בטוחה שהיא תחזור ותשמע איך הלב שלי דופק. אבל רבקה כל כך חולה. וגם לואיז ושרה. ומאז אני מנצלת כל הזדמנות.
"ואתה יודע, אתמול בערב הם ביקשו שאבוא לתרגם להם בזמן הקונצרט של תזמורת הנשים באושוויץ. כמה רגעים, עד שמנגלה עצר את הכל כי נמאס לו, הייתי בעולם אחר. הסולנית שלהן, פניה, שרה את 'מאדאם בטרפליי'. זו מנדל שמבקשת ממנה את השיר הזה כל פעם. ואתה יודע, אני פתאום חשבתי על המשפט שהיא מקריאה מהפגיון של אבא שלה: 'ימות בכבוד מי שאינו מסוגל לחיות בכבוד'".
"די מלה", אמר לה אדק, "שהם ימותו ולא אנחנו. אני לא רוצה שתחשבי על זה אפילו".
ומלה המשיכה: "אני הרגשתי שפניה שרה את זה בשבילי. לא בשביל מנדל ולא בשביל מנגלה ולא בשביל טאובר. היא שרה בשבילי וגם בשבילך, כדי שאספר לך על זה. שתדע שהלב שלי בכה מהשירה שלה, ואז ידעתי שהלב שלי עדיין פתוח ושאני בוכה לא רק בגלל כל הסבל הזה. אני בוכה מרוב שאני אוהבת אותך".
***
מלה סידרה ללואיז לעבור לעבוד ב"קנדה" כשהרגליים שלה כבר לא החזיקו אותה. היא העבירה אותה לעבוד במיון בגדים במקום לעבוד בחוץ בקור. בזכות הקשרים שלה עם האחראית על הבלוק, נתנו לרבקה לשכב ולנוח קצת גם במשך היום. אדק ראה שהיא הביאה לה לחם וגזר ודבש. הוא ראה שגם הגרמנים מכבדים אותה ובוטחים בה.
יום אחד, פנתה אליו גיזה, הקוזינה של מלה, ואמרה לו: "אתה לא יכול לדמיין אפילו מה מלה עושה בשבילנו. היא השיגה ראש של שום לאסתר שחלתה בטיפוס. היא סיכנה את עצמה והצילה את החיים של אסתר. היא מקבלת את כל הבנות שמגיעות ומסבירה להן את כל הכללים, ואיך להחזיק כאן מעמד. היא לימדה אותן איך להבריח תרופות שהן מוצאות בבגדים שהן ממיינות ולהעביר אותן אליה. היא לא מוותרת לנו, שכל יום נלך להתקלח, שנשמור על היגיינה גם כשקר מאוד. היא ממש הרופאה שלנו. בזכותה אנחנו מחזיקות מעמד. אין לך מושג כמה ילדות מלה הצילה כאן. תשמור עליה".
מלה שימשה כרצה וכמתורגמנית ובהמשך עיקר תפקידה היה להעביר את הודעות האס-אס לכלואות וללוות את המחלימות מהמרפאה בחזרה לבלוקים שלהן. רק לאדק היא סיפרה ששינתה את טופס ההעברה של לואיז. במקום שתישלח לבלוק 27 א', שינתה את השבע לחמש וכך הגיעה לואיז לצריף עבודה 25 במקום לבלוק המוות.
הם ראו אחד את השני כל יום ומלה חיכתה לחיבוקים שלו. כשהתנשקו, הרגישה שהיא חיה. באמת חיה. היא צחקה פעם ואמרה לאדק שבחוץ, לפני המלחמה, לא רק שלא היו מכירים זה את זה, אלא גם לא היו יכולים להיות יחד. היא יהודייה והוא פולני, היא בת 26, הוא בן 21. אדק אמר לה "יש לי אהובה אופטימית, את מוצאת את הטוב גם בתוך הגיהנום הזה". הוא ליטף את שיערה והבטיח לה: "אנחנו נצא מכאן, מלה. אנחנו נצא. ואנחנו נלך ברחוב ונשיר ביחד, חופשיים".
"כן", אמרה לו מלה. "אנחנו נשב ונשתה קפה ברינק גלובני בקרקוב". פעם לקפה היה טעם של חופש. הוא ראה שהיא עוצמת את עיניה ומתרכזת וחיכה שתפקח אותן. "מה קרה, מלה? על מה חשבת?" הוא שאל. והיא השיבה לו: "יום שישי היום. תכף נכנסת שבת. אני הדלקתי נרות שבת עכשיו. הסתכלתי על שני עמודי התאורה האלה ובירכתי".
***
מלה ידעה שהימים שלהם ספורים. היא ידעה שאם יישארו בבירקנאו, יכול להיות שיחזיקו מעמד. אבל היא לא היתה יכולה לשתוק עוד. היא האמינה שאם יבריחו מסמכים, יביאו הוכחות, יקשיבו להם. אדק חשב בדיוק כמוה, הוא היה חזק ונמרץ. לפעמים אמרה לו, "שב רגע, אדק, אתה כל הזמן זז". אבל הוא היה חסר מנוח. "את המלאך שירד אלי מן השמים", אמר למלה. "וליד מלאכים אני חייב להשתדל יותר, נכון?"
הוא סיפר לה על החלום שלו להיות מלח ועל החבר הטוב ויסלאב שאתו תכנן את הבריחה. "אני יודע שהוא סולח לי", אמר אדק באמונה שלמה. "אני לא יוצא מפה בלעדיך".
הם חזרו שוב על כל הפרטים. על מקומות המסתור שהכינו למדי אס-אס בשבילו ובגדי פועלת בשבילה. בדקו שוב את אישור התנועה שלו ממחנה למחנה שזייפו שבועות קודם.
אף פעם לא דיברו על המוות. אבל בבוקר שלפני הבריחה, עם שמש יוני שקרנית, מלה אמרה לאדק שהיא חייבת לספר לו על המעיין והלב. אדק ניסה להתבדח, אבל ראה את המבט הרציני של מלה ואמר לה: "אני לא יודע מה את הולכת לספר לי עכשיו, אבל אני מרגיש שאני אזכור את המלים שלך לתמיד". והיא התחילה לספר לו את הסיפור שאבא שלה סיפר לה כשהיתה קטנה.
"כל דבר ודבר בעולם יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב. בקצה העולם יש הר גבוה, ועל ההר נתונה אבן גדולה, ומן האבן נובע מעיין. ובקצהו האחר של העולם יש הר גבוה ושם לב העולם. ולב העולם עומד וצופה תמיד כנגד המעיין, והוא נכסף וכמה ומשתוקק לבוא אליו; והמעיין נכסף גם הוא ומשתוקק לבוא אל הלב".
ואדק, כאילו לא היה עציר פוליטי ערב לפני בריחה, וכאילו לא היה ראש מחתרת ההתנגדות בירוסלאב, וכאילו לא ראה את כל הסבל הזה בבירקנאו, שאין לו מלים – הקשיב לכל מלה של מלה והעיניים הכחולות שלו התמלאו דמעות והנימים שלהן נהיו אדומים. אבל אדק לא ניסה להסתיר שום דבר ואימץ את הידיים של מלה ללב שלו ושאל: "אבל בסוף, מלה, בסוף, הם ייפגשו?"
***
הם יצאו משם כשעתיים לפני מסדר הערב. אדק הגיע לבלוק של מלה, אבל הפעם לא שרק. הוא עמד בחוץ במדי קצין אס-אס וצעק בגרמנית: "אסירה 19880 צריכה לצאת לחקירה!" שבועות רבים, מלה אימנה את אדק במבטא גרמני. משגיחת האס-אס של הבלוק לא היססה לשלוח את מלה אתו, המדים והמבטא היו משכנעים. אדק ליווה את מלה אל מחוץ לשטח השמור של המחנה. בדרך חלפו על פני המראות היום-יומיים – הרמפה, המקלחות, הסככה של "קנדה" והקרמטוריום. ממש מולם הופיעו הרול ואגן: שמונה ילדים שהיו רתומים לעגלה, את היצול החזיקו שני גברים וכולם יחד העבירו את הבגדים של כל המומתים מהרמפה אל מחסני האס-אס בעבודת צוות חרישית.
עיניה של מלה התמלאו דמעות, היא כבר מזמן חשבה שהעולם השתגע, אבל בכל פעם שנתקלה בילדים האלה של הרול ואגן, חשבה לעצמה באיזה מין עולם אנחנו חיים שזאת נחשבת בו עבודה טובה, סיכוי לחיים. בנקודת הביקורת של האס-אס הציג אדק את אישור היציאה המזויף שארגנה מלה במפקדה. "לאסט אן דוש" (תן להם לעבור), אמר הקצין לחייל שפתח לפקודתו את שער הברזל השחור.
אדק לא הביט בכתובת "ארבט מאכט פריי". הוא רצה לירוק על השלט הזה, על הקצין והחייל שעמדו בשער הראשי. הוא רצה לצעוק, להרביץ. הוא ראה כל הזמן את הגדר החשמלית שלא אחד ולא שניים מחבריו הטילו עצמם עליה, כשלא היו יכולים עוד. הוא לא דיבר, רק הגניב מדי פעם מבט למלה, לבדוק שהיא בסדר, וראה שהיא מנסה להסדיר את הנשימה ושהידיים העדינות שלה נסגרות לאגרופים קמוצים.
***
מעבר לגדר החשמלית השתרע "האזור הנייטרלי" על פני שטח של כארבעים קילומטרים. הם ידעו שבתוך שעתיים יגלו שהם חסרים. שבהתחלה יחפשו אותם בשטח המחנה ואחר כך יציבו במגדלי השמירה של "שרשרת השמירה הגדולה" זקיפי אס-אס, שיעקבו אחר כל תנועה מן המגדלים ולא יזוזו משם עד שיימצאו הבורחים. הם ידעו שבעוד שעתיים יוציאו את הסיורים הממונעים, וישלחו את הכלבים, שאומנו במיוחד למטרה זו.
מלה ראתה את השלטים "אזור אסור בכניסה! מסיגי גבול יירו בלי אזהרה!" ומלמלה "לאדק, מי ירצה לבוא לכאן? להיכנס לכאן?" אבל אדק אמר לה "תראי את הסולה. המים בנהר זורמים וזורמים, מלה. ותראי את כל הירק הזה, כל כך הרבה שיחים ועשב רך. הירוק הזה כל כך מכאיב לי".
מלה ואדק התרחקו בלילה הראשון כ-15 קילומטרים מהמחנה לכיוון ההרים, בעודם הולכים לצד ערוצי הנחל. מלה המשיכה לשמוע את הצעקות והשריקות גם כשהתרחקו. ב-14 הלילות של הבריחה לא הצליחו להירדם והקדישו כל רגע לעוד סיפור, עוד זיכרון מהילדות, עוד זמזום של שיר אהוב. דיברו ושרו ודיברו, כאילו כדי לזכור את כל מה שראו, את כל מה שעברו.
מלה זכרה ילד מהמשלוח של ההונגריות שלא הרפה ממנה. היא ראתה אותו בדרך למקלחות בוכה וקורא "מאמא, מאמא" ולא היתה יכולה לנשום מאז. היא ביקשה סליחה מאדק. היא אמרה לו שבטח אם היה בורח עם חברו הטוב ויסלב, לעולם לא היו תופסים אותם.
ויסלב היה בתא המחתרת שהקים אדק בירוסלאב, חבר נאמן שלו עוד מימי בית הספר, אשר נעצר יחד אתו ועם חבורת תלמידי תיכון שהואשמו כבוגדים. למעלה משנתיים היו יחד באותו בלוק, עבדו יחד ותכננו את הבריחה המשותפת. אבל אדק לא היה יכול לעזוב את מלה, לא היה יכול להיפרד ממנה. הוא רצה לתת לה תקווה, רצה לתת לאהבה שלהם תקווה.
הם היו רגילים לא לאכול כמעט והתקיימו בעיקר מפירות יער אשר מצאו בשולי הדרכים. יגודה (אוכמניות כחלחלות-סגולות), שהבשילו על השיחים וככל שהתקרבו למעלה ההרים פז'ומקה (תות שדה בר), פטל אדום, ענבי שועל שחורים וגרגירים. מים הם שתו מהסולה. אבל מלה נחלשה. היא אמרה לאדק, "בלעדי כבר יכולת לעבור את הגבול. אני מעכבת אותך". אבל אדק ניסה להצחיק אותה וסיפר לה על מאכלים שאמא שלו בישלה בבית. הם גילו שיש להם אותו מרק עוף וסלט כרוב ותפוחי אדמה.
לרגעים הם היו זוג אוהבים בני 20 וקצת, ליד נחל מלא עד גדותיו והתנשקו ואהבו כשהם מנסים לדמיין כל פעם ביס אחר, טעם של משהו שהיה פעם שלהם, שהיה יום-יומי כמו לחם שיפון עם גבינה לבנה, כמו לשתות בורשט חמוץ עם שמנת בתחילת האביב, משהו כמו בית.
***
לא הרחק מהם, בעיירות קיט של פולנים שיצאו לחופשת הקיץ, משחקים פינג פונג, שוחים בנהר ומטיילים בהרים. אבל מלה ואדק התקדמו בהליכה בלילות ובימים ניסו לשחזר את כל הפרטים, העובדות והמספרים כדי שכאשר יגיעו לבעלות הברית יתנו להן מידע מפורט, תמונה מדויקת של המצב. מלה סיפרה לאדק על המחתרת בבלגיה ואיך עצרו אותה כשחזרה מבריסל מחיפוש דירת מסתור למחתרת. ואדק הקשיב ושאל הרבה שאלות על החברים שלה ועל הארוס שהיה לה, ומלה דיברה ודיברה בלי להפסיק. כאילו היא חיה את הדברים מחדש, כאילו ברגע שהיא מספרת אותם לאדק, הם קמים לתחייה. ואז אדק אמר לה שהיא לא גמרה לספר לו על המעיין והלב.
"אתה שאלת אם המעיין והלב ייפגשו, אדק, אבל בעצם אפשר לשאול אם הלב כל כך רוצה לבוא אל המעיין, למה הוא לא הולך אליו? לפי האגדה כל זמן שהלב עומד על פסגת ההר, הוא רואה את ראש ההר השני שבו נמצא המעיין. אבל אם ירצה להתקרב אליו, יצטרך לרדת מעל פסגת ההר ואז לא יוכל לראות את פסגת ההר השני, ושוב לא יוכל לראות את המעיין. ואם לב העולם לא יראה את המעיין אפילו רגע אחד, תצא נפשו והוא יגווע. ואם יגווע הלב, יתבטל כל העולם כולו".
"את הלב שלי ", אמר אדק. "את הנשמה שלי ואנחנו נהיה ביחד, מלה, אנחנו נמצא דרך". מלה בלעה עוד דמעות. הם הסתתרו מפני חיילים בדרך וקיוו לעבור את הגבול בלילה.
בעיירת הגבול אוצ'ין היתה כיכר מרכזית קטנה שבצדה האחד כנסייה ובצדה השני בית קפה וחנות מכולת. זו היתה שעת אחר צהריים ביום ה-14 של הבריחה. ריח שיחי היסמין שהקיפו את הכיכר עלה חזק באוויר, והיה כמו לטיפה של תקווה בשביל מלה ואדק. שניהם כל כך רצו לשתות קפה בכיכר, אך ידעו כי הדבר מסוכן מדי בעבורם. הם החליטו כי מלה תיכנס אל המכולת ותקנה כיכר לחם במטבע הזהב שקיבלה מחברתה לולה, אשר עבדה בשוק ומנדו ומצאה לא פעם דברי ערך מוחבאים בסוליות הנעליים של היהודים.
מלה ואדק שמעו את קולות הרדיו מבית הקפה ונפרדו בנשיקה חטופה. מלה אמרה שאולי תצליח לשמוע חדשות, עדכון על מצבן של בעלות הברית. הם החליטו כי אדק יתחבא בין השיחים ולא ייכנס אתה, כדי לא לעורר חשד.
מלה נכנסה אל המכולת, הנהנה לשלום לחנווני וסרקה בעיניה את המיקום של ארגז הלחם. בעודה מתקרבת לשם הרגישה מבט קר בגב שלה, היא הבינה שהחנווני מסתכל בה אך כשהסתובבה וכיכר הלחם בידה נתקל מבטה בשני קצינים גרמנים שנכנסו גם הם למכולת. מלה הגישה לחנווני את כיכר הלחם הלבן, אבל היד שלה רעדה. כשביקש את הכסף, היא נתנה לו את מטבע הזהב ואז כבר התקרבו שני הקצינים והגבוה מביניהם ביקש את התעודות.
מלה ניסתה לעשות את עצמה כאילו היא לא שומעת, כאילו היא לא מבינה גרמנית. יד אחת היא הכניסה לכיס של השמלה האפורה, אבל בצד השני של השמלה לא היה כיס ויד שמאל שלה המשיכה לרעוד והיא הרגישה את זה. תוך דקות הוציאו את מלה החוצה. הם עמדו בפתח החנות והתחילו לצעוק עליה. "תני לנו את הניירות שלך, יהודייה מלוכלכת".
בעקבות הצעקות שלהם הצטרף רכב הסיור השני, והם הגיעו גם עם כלב זאב שחור שלא הפסיק לנבוח. הידיים של מלה המשיכו לרעוד, אבל היא לא הוציאה מילה מפיה. אדק ראה את הכל מהגבעה הקטנה עם שיחי היסמין והלבנדר שמאחורי הכנסייה. הוא ידע שעוד רגע יעצרו את מלה ויכניסו אותה אל המכונית הצבאית. הוא לא היה יכול להשאיר אותה לבד. לא היה לו זמן לחשוב וגם לא רצון. רק הלב שלו דיבר. הוא רץ אל תוך ההתקהלות שבפתח המכולת. אמר "שלום" בפולנית, נעמד ליד מלה וניסה לחייך אליה את החיוך הכי אופטימי שיכול היה להעלות על שפתיו.
***
התמונות של אדק ומלה הופצו בכל התחנות ומעברי הגבול והזיהוי היה מהיר. "זה הזוג שברח מאושוויץ", התחילו הצעקות. בלילה הם נכלאו בחדר של מפקד תחנת מעבר הגבול. שלושה שומרים הקיפו את הבניין הקטן ושניים נוספים שמרו על דלת העץ הכבדה. זה היה הלילה המשותף האחרון של מלה ואדק והם ידעו זאת. אדק ליטף את הפנים של מלה ומלה בכתה, כל כך בכתה, עד שהרגישה שלא נשאר לה אוויר בריאות.
אדק אמר לה: "אלוהים נתן לנו לבכות יחד" ומלה ענתה לו שהיא רוצה להתפלל, אבל כבר לא זוכרת איך. אדק חיבק אותה וידע שהם הולכים לעבור חקירות ועינויים קשים. הוא גם ידע ששניהם לא יסגירו דבר. אדק החזיק את מלה כאילו היא תינוקת שלו והיא הניחה עליו את ראשה והוא התחיל לשרוק לה שיר ערש, שאמא שלו היתה שרה לו כשפחד בחושך. מלה אמרה לו שעוד מעט יעלה הבוקר ושעכשיו היא תגמור לספר לו את הסיפור על המעיין והלב.
"והמעיין אין לו זמן משלו, כי הוא לא נמצא בתוך הזמן בכלל, והוא מתקיים מן הזמן שהלב נותן לו במתנה. והזמן בעצם נוצר על ידי החסדים של אמת".
"מלה", אמר לה אדק. "מלה, את רועדת". "אני לא מרגישה שאני רועדת", ענתה לו מלה. "אבל קר לי מאוד. תשרוק לי עוד פעם את השיר של אמא שלך. בבקשה". מלה חיפשה בין מעט החפצים שלהם בזמן שאדק התאמץ לשרוק. היא הוציאה מהשק הקטן פנקס ושלפה מבין דפיו נייר מקומט. היא הושיטה אותו לאדק. אדק זיהה בתוך שניות. זה היה פורטרט של מלה. בפחם.
"אני שומרת את זה הרבה זמן, אדק. רציתי לתת לך ביום ההולדת שלך. מתנה. שלא תשכח אותי", אמרה. אדק נישק את הציור ונישק את מלה ושוב את הציור ושוב את מלה. "את לא יודעת מה עשית בשבילי. זה דבר גדול", הוא אמר לה. "אם הייתי יודע לצייר, הייתי מצייר אותך בעצמי. חשבתי על זה כל כך הרבה פעמים. כל לילה לפני שנרדמתי בבלוק הייתי חושב, אם רק היתה לי תמונה שלך כאן אתי. לא להפסיק לראות אותך. זה מה שאני מבקש מאלוהים".
מלה סיפרה לו על הצייר. "היה יהודי אחד מגרמניה, רופא שיניים, ד"ר דריאנגל. שמעתי שהוא יודע לצייר וגנבתי את הפחם בשבילו, שיהיה לו משהו בשביל עצמו, בשביל הנפש שלו. כל היום הוא ריפא את השיניים של הגרמנים. והיה צריך לשמוע את הוגנר שהם היו משמיעים במרפאה בלי הפסקה. וכשנתתי לו את צבעי הפחם, הוא אמר לי שאני המלאך של בירקנאו ושהוא רוצה לצייר פורטרט שלי. כל פעם שבאתי למרפאה בשביל להחתים על הניירת ולהחליף ציוד, הוא היה מצייר אותי עוד קצת ועוד קצת. הוא אמר לי שאלה הרגעים היחידים הטובים שלו, כשהוא מצייר והיד שלו עושה מה שהראש והלב שלו אומרים. הוא כל כך שמח כשסיפרתי לו שאני אתן לך את הפורטרט במתנה".
"מלה, מלה יקרה שלי. תודה, תודה לך", המשיך אדק בקול רועד. "עוד מעט בוקר. גם אני רוצה לתת לך משהו, שתשמרי אתך. הנה אני גוזר מהשיער שלי חתיכה קטנה ואת תשמרי אותה אצלך". אדק חתך קווצת שיער עם מספריים קטנים שהיו במגירה של מפקד תחנת הרכבת. ומלה אמרה לו "הנה, קח גם ממני. שיהיה אצלך. ורק שתדע שהמעיין והלב כל יום נפרדים זה מזה. ובכל יום ויום, כשהיום נוטה לערוב, הם מתחילים להיפרד זה מזה באהבה רבה, בכוח ובהתרגשות. אם לא יספיקו החסדים אשר בידי האיש הגדול, איש חסד של אמת, כדי לעשות מהם יום חדש, יהיה זה יומם האחרון וגם הם יסתלקו עם הסתלקותו של היום".
"אבל הם טועים, מלה. הם ייפגשו גם מחר", בכה אדק. "אולי", אמרה מלה ומחתה את דמעותיה. אולי. "אבל בינתיים הם אומרים זה לזה חידות וזמירות ושירים נפלאים של געגועים וכליון נפש".
הלב של מלה ואדק דפק חזק. כאילו עוד רגע הלב שלהם הופך לאחד ויוצא ממקומו. כאילו עוד רגע הזמן נגמר והעולם נגמר. "אתה תזכור את המעיין והלב, אדק. לא חשוב מה יהיה, נכון? אתה תמיד תזכור. אתה איש חסד של אמת בשבילי", היא אמרה לו. "אתה הגיבור שלי".
***
לאחר שבועיים של בריחה מלה ואדק הוחזרו לבירקנאו. הם נכלאו בתאים נפרדים בבונקר של בלוק 11, בלוק המוות. אדק הועבר בין תאים שונים בבלוק, בכל אחד מהם חרט את השמות שלהם ואת המספרים שנצרבו בזרועותיהם. בכמה מהם הצליח לחרוט דמות אישה הדומה למלה. מלה ואדק עברו עינויים קשים במשך כחודשיים, אך לא הסגירו דבר. הם לא ראו עוד זה את זו. כל ערב היה אדק מצמיד את פניו לדלת התא ושורק את "סאמר-טיים" או את שיר הערש מילדותו. מלה היתה שומעת ושורקת לו בחזרה אותה מנגינה.
ב-15 בספטמבר 1944 מלה ואדק הוצאו להורג. כל אחד מהם בנפרד. כל האסירות במחנה הנשים חויבו להיות נוכחות בתלייתה של מלה. חברותיה הוכרחו לעמוד בשורה הראשונה. גזר הדין הוקרא ופתאום הבחינו הנשים כי מלה הוציאה מתוך שיערה סכין גילוח והתחילה לחתוך את פרקי הידיים שלה. איש האס-אס שעמד מאחוריה התנפל עליה ועיקם את ידה. בידה המדממת, סטרה לו מלה בכל כוחה. "מכאן לא בורחים", צעק הקצין, "את רוצה להרוג את עצמך! לא ניתן לך!" מלה לא שתקה: "אל תפחדו, אחיות! הסוף שלהם קרוב! אני יודעת! אני הייתי חופשייה".
מפקד האס-אס הלם בראשה של מלה עם קת הרובה שלו, היא התעלפה ואנשי האס-אס המשיכו להלום בה ומשם לקחו אותה אל הקרמטוריום כשהיא נעה בין חיים ומוות.
במחנה הגברים הובל אדק באותו הזמן אל עמוד התלייה. בקשתו האחרונה היתה לקבל עיפרון ונייר. על הנייר כתב שתי מלים: "מלה ואדק" ותחב פנימה שתי קווצות שיער. של מלה ושלו.
לאה ווהל-סגל היא חוקרת ומרצה לשפה וספרות עברית. כתיבת הסיפור התבססה על מחקר וראיונות עם בני הניצולות. הסיפור נכתב בהשראתם של הגיבורים מלה ואדק. ולזכרם