בימים האחרונים קפצו לפיד שלי בפייסבוק כמה ידיעות וממים על איסלנד. התעשייה הפיננסית העולמית התמוטטה במשבר של שנת 2008, ואיסלנד, שסך נכסי הבנקים שלה תפחו לממדים מאיימים, חטפה קשה. בשעה שהבנקים האיסלנדיים עמדו מול סכנת קריסה ממשית אמרה הממשלה האיסלנדית: תנו להם ליפול. שער החליפין של הקרונה האיסלנדית מול האירו נפל בכ-50%, האבטלה קפצה מכ-2% לכ-9%, תקציב הממשלה רוסן, והיה ברור שאיסלנד ניצבת לפני חורף כלכלי לא פשוט. האיסלנדים נשכו שפתיים ונתנו לחוקי הטבע של הכלכלה לפעול: קריסת הבנקים סילקה במהירות וביעילות את הנכסים הרעילים מהכלכלה האיסלנדית, קריסת המטבע אפשרה לתעשיות אחרות במדינה להתייצב, וכיום איסלנד מביטה קדימה עם שיעור אבטלה של כ-4% (פחות מישראל!) וצמיחה נאה של 3.5% בשנה.
- מי יזכה במיליונים לפני הפועלים דלי הבשר של "מגה"/ אביגדור פלדמן
- "אנחנו העובדים לא ניתן לבעלי 'מגה' לשבת בשקט"
קריסת רשת "מגה" היא משחק ילדים בהשוואה. ובכל זאת, אולי חשוב ללמוד מאיסלנד ולזכור שחוקי הכלכלה המודרנית, כפי שתיאר אותם הפילוסוף הסקוטי אדם סמית' במאה ה-18, עדיין תקפים: בכל הנוגע להתנהלות השוק הפרטי, המדיניות הטובה ביותר היא אי-התערבות – laissez-faire, תנו לדברים לקרות. עסקי הקמעונאות הם עסקים קשים: קונים ומוכרים בכמויות אדירות, נוטלים אשראי, מעסיקים אלפי עובדים, ובסוף היום מרוויחים 1% מהמחזור. אולי 2%. מרווח הטעות אפסי, ומי שלא טוב מספיק לא שורד. רשת "מגה" לא הייתה טובה מספיק ולכן לא שרדה. אלמלא הגב החזק של בעלי החברה, קבוצת "אלון רבוע כחול", ייתכן שהרשת הייתה מסתלקת מחיינו כבר לפני שנים אחדות.
ישנם שני מרכיבים בסיפור הזה שאינם מניחים את הדעת. הראשון הוא גורלם של העובדים: על פי רוב, מדובר בעובדים בעלי רמת מיומנות נמוכה ושכר נמוך, חלקם בגיל מבוגר, שמקור פרנסתם נגדע. ניסיונותיהם של העובדים לשמור על מקור פרנסתם – בין היתר באמצעות התאגדות והסכמה לפיטורים של כמחצית מהעובדים – העלו חרס, וניתן לצפות שרבים מהם ימצאו את עצמם בעתיד הקרוב ללא עבודה.
במקרה זה הכלכלה הישראלית לא מצייתת לחוקים הניאו-ליברליים. במשק מפותח ומתקדם כמו המשק הישראלי, מקומם של עובדים מבוגרים ולא מיומנים הולך ומצטמצם והחלופות הניצבות בפניהם מתמעטות עם השנים. הנזק הכלכלי הוא משולש: הכנסתו ורמת החיים של העובד המפוטר נפגעות; מעסיקים אינם מנצלים את תרומתם של עובדים טובים וזמינים; והממשלה מפסידה הכנסות ממיסים ונאלצת לשלם לעובדים דמי אבטלה והבטחת הכנסה למובטלים החדשים. במציאות שבה האוכלוסייה הישראלית הולכת ומתבגרת, ובשעה שגיל הפרישה הולך ונדחה, על הממשלה לפעול באופן נמרץ לניצול מלא של כושר העבודה של אזרחים מבוגרים ובריאים. שוק עבודה עשיר ומגוון לעובדים מבוגרים, ירידי תעסוקה, אפיקי השמה, הזדמנויות להכשרה מקצועית למקצועות רלבנטיים ונדרשים, וכן שינוי תודעתי אצל המעסיקים בנוגע להעסקת עובדים מבוגרים, נחוצים בראש ובראשונה מבחינה כלכלית – וגם כמובן מבחינה מוסרית.
המרכיב השני הוא ספקי הרשת. יצרני ויבואני מזון שסיפקו לסניפי "מגה" סחורה בשווי מאות מיליוני שקלים לא יודעים אם יזכו לראות את כספם. חלקם תאגידי ענק שביכולתם לשפר את תנאיהם מול רשתות המזון באמצעות משא ומתן, אחרים הם עסקים קטנים ובינוניים, עצמאים ועסקים משפחתיים, שרשתות המזון הגדולות מכתיבות עבורן את תנאי המסחר. יכולתם של האחרונים להתמקח אפסית.
מצב זה יוצר שני עיוותים: הראשון – כפי שאנו רואים בימים אלה – הוא חשיפה לסיכון הקריסה של רשת המזון, המהווה במקרים רבים לקוח עיקרי (ולעתים אף לקוח יחיד) של אותם ספקים קטנים; השני – העובדה שלמעשה עסקים קטנים ובינוניים הופכים, בעל כורחם, לבנקאים של רשתות הענק: במקום שרשת "מגה" תיטול מאות מיליוני שקלים באשראי מאחד הבנקים הגדולים או משוק ההון, תשלם לספקים עבור הסחורה במועד האספקה ותממן בעצמה את עלות המוצרים עד שהלקוחות יקנו אותם, רשתות המזון הענקיות דורשות מהספקים להמתין בסבלנות עד שהרשת תמכור את מוצריהם – ורק אז תשלם להם. זו נקודה מורכבת, לכן למי שלא הבין אומר זאת שוב: העסק המשפחתי לייבוא פיצוחים הוא גם הבנקאי של "מגה" ו"שופרסל" ו"רמי לוי". למה? כי לרשתות הגדולות יש כוח. כי הן יכולות.
מיותר לציין שלעסקים קטנים מלכתחילה קשה יותר להשיג אשראי מאשר לחברות גדולות, וכאשר הם מקבלים אשראי הוא יקר יותר ובתנאים נוחים פחות. מעבר לעובדה שזה מציב את הספקים הקטנים והבינוניים בסיכון שלא לצורך, מחיר האשראי בסופו של דבר מתגלגל למחירי המוצרים שאנחנו קונים בסופר. כך, שבמקום שהרשת הגדולה תיקח אשראי זול מהבנקים היא מחייבת את הספקים שלה לקחת אשראי יקר, ומגלגלת את עלות האשראי עלינו הצרכנים. תרבות ה"שוטף פלוס אחר-כך" כל כך נפוצה בישראל, עד שאפילו משרדי הממשלה והרשויות המקומיות מקפידים לעשות שימוש נרחב בה ולעכב תשלומים לעסקים קטנים ובינוניים בחודשים ארוכים.
העובדים שיפוטרו מרשת "מגה" ללא אופק תעסוקתי ברור וספקי הרשת שכנראה לא יראו את כספם הם סימפטומים של מחלות עמוקות של הכלכלה הישראלית. קריסת רשת "מגה" אינה המחלה כאן, אלא רק מבליטה את הסימפטומים שלהן. טיפול יסודי הן בבעיית השמת העובדים המפוטרים ממקום עבודתם, והן בתרבות תנאי האשראי הנהוגים במשק, יסייע להקהות את הכאב הכרוך בקריסה המבורכת של עסקים כושלים. קריסתם תפנה מקום לעסקים חדשים, יעילים יותר, המיטיבים הן עם עובדיהם, הן עם ספקיהם והן עם הצרכנים.