תוכנית המתאר החדשה של קיבוץ מעגן מיכאל מבטיחה להפוך אותו לאימפריית תיירות עם פארק צפרות, מלונות בוטיק וספא. כפי שחשפנו אתמול (ד׳), באמצעות מוסדות התכנון ובכסות של הליך מינהלי תקין, חברי הקיבוץ הופכים בריכות דגים שנבנו על שטח חקלאי לבית מלון, לדירות חדשות ולהתרחבות הקיבוץ. בגבול עם ג׳סר א-זרקא, היישוב הערבי הצמוד מדרום, בריכות הדגים יהפכו לגן לאומי בכדי למנוע מג׳סר להתרחב. 

שתיקת ארגוני הסביבה בנוגע לתוכנית המתאר החדשה של מעגן מיכאל מטילה צל כבד על שאר המאבקים הסביבתיים שהם מנהלים. במרחב הישראלי בו הם פועלים, עמידת הארגונים למניעת ההשלכות של הפגיעה בסביבה זה אולי הדבר היחיד שאמור להיות בלתי תלוי בנרטיב או בפוזיציה. הממשלה הנוכחית הבהירה לנו שגם המשרד להגנת הסביבה יכול להיות פוליטי, בניגוד לכל היגיון. הראשונים להיפגע מכך היו ארגוני הסביבה עצמם, שהשרה מקפידה לייבש מתקציבים. 

אם הסיבה לשתיקה היא החשש שייפגעו עוד יותר, אזרחי ישראל צריכים לדעת – חזית ההגנה על הסביבה הופקרה, המאבק נחל כישלון מוחץ וסילמן ניצחה. שיתוף פעולה והעדר נקיטת עמדה מקצועית כאשר שטחים פתוחים מופרים, חובת ציפוף הבינוי מושתת רק על מי שקל או אין לו כלים להיאבק בחזרה, ומוותרים עליה למקושרים או למי שעושה שרירים – זו פגיעה בשורשי ההיתכנות של הגנה על הסביבה. השימוש בשיח השימור ובכלים המשפטיים, שהארגונים נאבקו על חקיקתם, אשר נועדו להגן על הסביבה לטובת השגת מטרות פוליטיות או קבלת החלטות בלתי שוויונית על רקע גזעני – הוא שימוש מסוכן לא רק חברתית, אלא גם סביבתית. מעל הכל הוא יוצר חוסר אמון במערכת התכנון על ערכאותיה השונות. 

---

תוכנית פגומה מוסרית 

שיתוף הפעולה של מוסדות התכנון עם קיבוץ מעגן מיכאל, גם בערכאות הארציות כמו הוולחו״ף (הוועדה לשמירה הסביבה החופית), ולנת״ע (הועדה לעניינים תכנוניים עקרוניים) והלשחק״פ (הוועדה לשמירה על שטחים חקלאיים ופתוחים) הוא פתח מסוכן לבאות. שיתוף פעולה שנערך חרף העובדה שחברי הוועדות מכירים היטב בכך שנעשו ניסיונות מצד הקיבוץ לצמצם את עמידתו בהראות הציפוף של תמ״א 35/5. כפי שהם אמרו בעצמם גם בוועדה המחוזית חיפה, יתר המרחב הכפרי בישראל יתבונן על תוכנית המתאר הזאת וכך ייעשה. אם הוועדה המחוזית לא תקבל את ההתנגדויות שהוגשו ותכניס בתכנית המתאר של מעגן מיכאל שינויים, היא תבהיר לשאר השחקנים שהדלת של מערכת התכנון כולה פתוחה למניפולציות ולמשחקים מבוססי מוצא. 

שיתוף הפעולה הופך את התוכנית כולה לפגומה – תכנונית, מינהלית ומוסרית. ולא רק כי מדובר באזרחים ערבים, החשופים להפליה מתמשכת של עשרות שנים. מתמלילי הדיונים עולה בבירור כי הבעיה של מעגן מיכאל היא לא רק עם ג׳סר. בנוגע לזכויות העודפות של הקיבוץ ביחס לג׳סר הצפופה, נרשם קונצנזוס בוועדות התכנון. אלא שהקיבוצניקים ה״שיתופיים״ תופשים את עצמם בתור שמורת הטבע שיש לשמר, ועם שמורות טבע לא עוסקים במתמטיקה. הרי מעגן מיכאל ״זה לא אור עקיבא״, כפי שנאמר בוועדה, שם אפשר גם אפשר להיכנס לפרטי פרטים, לקו הבניין, ואם יש חריגה אז גם להפעיל את הסנקציות המשפטיות שיש למדינה בשפע. עבור מעגן מיכאל, קרקעות המדינה יכולות לשמש לחקלאות כשצריך, או לבניית 300 יחידות דיור חדשות ובתי מלון מניבים.

הקיבוצניקים ה״שיתופיים״ תופשים את עצמם בתור שמורת הטבע שיש לשמר, ועם שמורות טבע לא עוסקים במתמטיקה

תוכנית "מעגן מיכאל 2040" היא מקרה בוחן מייצג של משטר הקרקע הישראלי. קהילה חזקה ומקושרת ממנפת כלים סטטוטוריים כדי לשמר את רמת החיים שלה, ומפעילה את מוסדות התכנון על מנת להפוך שטחים בייעוד חקלאי לנדל"ן תיירותי מניב תחת שימוש ציני בשיח הגנת הסביבה. מסביבה קהילה מוחלשת, שאנשיה מכירים היטב את ההיסטוריה של קיבוץ מעגן מיכאל והיחס שלהם לטבע ולסביבה, בימים שבהם הדגים היו רווחיים יותר מציפורים. אז הם ידעו להילחם בציפורים מלחמת חורמה, ולהוציא את כל התותחים הכבדים. אבל הימים השתנו ואיתם גם האינטרסים של מעגן מיכאל. היום שומרים על הציפורים ומזמינים תיירים לסוויטה יוקרתית עם סיור בפארק שהכניסה אליו היא רק עם מדריך מהקיבוץ, ורק בתשלום. 

קואליציות לא צפויות 

אנשי ג׳סר יודעים שהם לא רצויים במעגן מיכאל. התוכנית נעדרת הגשרים הבהירה זאת היטב. למקרה שישתמשו בתירוצים של הגנה על נחל תנינים, תצלומי האוויר שאנו חושפים כעת מוכיחים: כשזה נוח וצריך להקים עמדת צלמים וקיר קינון לפארק הלאומי המשתפץ, אפשר להסית את הנחל, ואפשר גם אפשר לפגוע בטבע.

שיתוף הפעולה של מערכת התכנון עם הפיכת בריכות הדגים ל"גן לאומי" לטובת הקשחת הגבולות בין הקיבוץ לג'סר, במטרה לחסל כל אפשרות להתרחבות צפונה כל עוד הקרקע הייתה חקלאית, דורש את בכיריה לחשבון נפש מעמיק. אולם ההתנגדות של ג'סר א-זרקא מאתגרת את מוסדות התכנון להביט מעבר ל"קו הכחול" הסטרילי. הם כבר לא מבקשים להתרחב לשם, רק מבקשים גשר, הכרה וחיבור. 

תוכנית המתאר של מעגן מיכאל ממחישה כיצד תכנון יכול להפוך מכלי לחלוקה צודקת של משאבים למנגנון הפוליטי והכלכלי החזק ביותר ליצירת הפרדה ודיכוי.  זהו סיפור על פריבילגיה, על כוח ועל העיוורון להן, במרחב שממשיך להתעצב על פי מוסכמות גזעניות בין קואליציות לא צפויות, כמו זו של קיסריה ומעגן מיכאל, שמתחברות בטבעיות כשמדובר ב״גאולת אדמות״. כאשר מתבוננים עליו מג׳סר, המרחק בין הקיבוץ השיתופי וקיסריה היוקרתית, לבין ההתנחלות יצהר נראה קצר מתמיד. 

הבוננזה של הקיבוצים

קואליציות לא צפויות יכולות להיווצר גם מנגד, בין ג׳סר לאור עקיבא הסמוכה, שהתנגדה בעבר להתרחבותה של ג׳סר. קיסריה ומעגן מיכאל בונים על האינטרס המשותף של דחיקתה של ג'סר, שמשותף לכאורה גם לאור עקיבא. אולם לאור ההתבטאויות של בני הקיבוץ ביחס לאור עקיבא, האם האינטרס המשותף איננו גם חלוקה צודקת יותר של משאבים ציבוריים? 

בתחילת שנות ה-90, בעקבות גל העלייה הגדול מברית המועצות ומצוקת הדיור החריפה, יזם שר התשתיות דאז, אריאל שרון, מהלך דרמטי במינהל מקרקעי ישראל. תחת הכותרת של "פתרון מצוקת הדיור" העביר המינהל את החלטות 717, 727 ו-737, שזכו לכינוי "הבוננזה של הקיבוצים".

המדינה הציעה לקיבוצים ולמושבים פיצוי דמיוני תמורת שינוי ייעוד של הקרקעות החקלאיות שלהם לבנייה. יישובים חקלאיים שקיבלו את הקרקע מהמדינה בחכירה סמלית רק כדי לגדל עליה עגבניות או כותנה קיבלו לפתע את הזכות להפוך ליזמי נדל"ן, להפשיר את השדות, לבנות עליהם וילות והרחבות קהילתיות, ולגרוף לכיסם עשרות אחוזים מערך הקרקע החדש – מיליארדי שקלים שהיו אמורים להיות שייכים לקופה הציבורית.

צדק חלוקתי נגזל

מנגד עמדו עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה. אותן אוכלוסיות, ששוכנו בפריפריה על שטחים מצומצמים וללא עתודות קרקע, ראו כיצד המועצות האזוריות העשירות שסביבן מתעשרות עוד יותר ממשאב לאומי. בשנת 2001 עתרה לבג״ץ עמותת "הקשת הדמוקרטית המזרחית" נגד ההחלטות הללו בטענה שקרקע היא משאב ציבורי מוגבל. היא לא שייכת לקיבוץ, היא שייכת לציבור. היא הוחכרה לקיבוץ למטרה ספציפית (חקלאות), אבל ברגע שהמטרה הזו מסתיימת (כי הקיבוץ רוצה לבנות נדל"ן), הקרקע צריכה לחזור למדינה כדי שזו תחלק אותה מחדש בצורה שוויונית וצודקת – לכולם. לא ייתכן שסקטור אחד יקבל גם את הקרקע וגם את הרווחים משינוי הייעוד שלה.

בפסק דין היסטורי קיבל בג"ץ את העתירה בשנת 2002. בית המשפט טבע את המושג "צדק חלוקתי" כעיקרון על במשפט הישראלי. הוא קבע שהחלטות המינהל בטלות, עצר את חגיגת הנדל"ן החקלאי, וקבע כלל ברזל: בעת שינוי ייעוד של קרקע חקלאית, הפיצוי לחקלאי יהיה סמלי בלבד, והקרקע תחזור למדינה, אבל הקיבוצים והמושבים מעולם לא השלימו עם הגזירה. במשך שני עשורים הם חיפשו דרכים לשמר את השליטה בקרקעות ואת הפוטנציאל הכלכלי שלהן, בלי "להחזיר אותן למדינה" כפי שדורש הבג"ץ.

אנשי קיבוץ מעגן מיכאל הבינו את הלקח. הם יודעים שאם הם יבקשו להפוך את בריכות הדגים לשכונת מגורים ענקית למכירה (בקשה שידועה בכינויה המכובס: "הרחבה"), הם ייתקלו בשתי בעיות: האחת, זעם ציבורי והתנגדות תכנונית (כפי שקרה עם ניר דוד והאסי). השניה והחשובה יותר – לפי עקרונות בג"ץ הקשת, הם יצטרכו להשיב את הקרקע למדינה או לשלם דמי היוון מלאים שיהפכו את העסק לפחות משתלם. לכן, הם המציאו את המודל החדש.

הקיבוץ לא מבקש לבנות וילות על בריכות הדגים שיובשו. הוא מבקש לבנות עליהן מלונות, גלמפינג, מרכזי כנסים ומתחמי ספא. זהו תרגיל לעקיפת בג"ץ: הקרקע נשארת בחזקת הקיבוץ תחת הגדרה של ייעוד חקלאי או תיירותי. היא לא חוזרת למאגר הקרקעות הכללי של המדינה לחלוקה מחדש, והקיבוץ מייצר נכס מניב שמזרים כסף לקופה. זהו בדיוק אותו "עושר ממשאב ציבורי" שבג"ץ יצא נגדו, רק בתחפושת אחרת. כדי להבטיח שהקרקע לא תעבור חלילה לשכנים שזקוקים לה באמת (ג'סר א-זרקא), משתמשים בהכרזה על גן לאומי.

ג'סר א-זרקא, עיירת פיתוח

המדינה, בתורה, הייתה אמורה לשאול את עצמה את שאלת הצדק החלוקתי: למי נכון יותר להקצות את המשאב המתפנה הזה? לקיבוץ שכבר מחזיק במפעל פלסאון המרוויח מיליארדים ובשטחים עצומים, כדי שיבנה לעצמו עוד מלון בוטיק? או ליישוב השכן שסובל מצפיפות של מחנה פליטים וזקוק לאוויר לנשימה, לשטחי ציבור ולפארק עירוני?

התשובה של בג"ץ ב-2002 הייתה ברורה: הקרקע היא של כולם. התשובה של מוסדות התכנון ב-2024, המאשרים את תוכנית קיבוץ מעגן מיכאל, היא יריקה בפרצופו של אותו בג״ץ. הם מאפשרים לקיבוץ לבצע שינוי ייעוד דה-פקטו ולנכס לעצמו את הקרקע. המקרה של מעגן מיכאל מוכיח שהמאבק על הצדק החלוקתי שינה צורה. הפעם, הנפגעים הישירים הם לא תושבי עיירות הפיתוח היהודיות (אם כי גם אור עקיבא סובלת מההתנשאות הקיבוצית) אלא האוכלוסייה הערבית. 

האלטרנטיבה האמיתית לקואליציה של חוף הכרמל תהיה קשת מזרחית  פלסטינית-יהודית משותפת. קואליציה שתדרוש מרחב משותף, פתוח ונגיש; שתוכל לעמוד בפני הקיבוץ החזק ולומר – אם הפסקתם לגדל דגים, הקרקע חוזרת למדינה. שיתוף הפעולה של ארגוני הסביבה עם המהלך הזה הוא טרגי במיוחד. במקום לדרוש שהטבע יהיה נגיש לכולם ושמשאבי הקרקע יחולקו בצדק, הם נותנים הכשר מוסרי, Green Wash, להנצחת הפערים.