"ראיתי ילדים יושבים מדי יום בלובי של המלון, מעשנים במקום ללכת לבית הספר. ילד בן עשר מסתובב בחוץ, מגיע ללימודים או לא מגיע – זה לא משנה״, מספר גיא יקר, פסיכולוג חינוכי ושיקומי שעובד עם אוכלוסיית המפונים בבתי המלון. אחת האמהות שפגש אמרה לו שהיא מעדיפה לחזור הביתה לקסאמים כי היא מאבדת שליטה על הילדים.
אנשי טיפול המסייעים לעשרות אלפי המפונים ברחבי הארץ מתארים מציאות בלתי נסבלת בבתי המלון. כזו שמפרקת אט-אט את התא המשפחתי, מערערת את הסמכות ההורית ומסכנת את הילדים ובני הנוער.
"הורה שנמצא במקום עמוק של פחד, כאב ודיכאון ונקלע לסיטואציה שבה הוא לא נמצא בבית שלו, מאבד את הפרטיות ואת השליטה על המשפחה והילדים. הורה כזה צריך פי אלף יותר כוחות כדי להצליח לשמור על שגרת יום או להציב לילדים גבולות", אומרת ד״ר גל אבני בר-לב, מנהלת מחלקת עבודה סוציאלית במכון חרוב העוסק ביצירת והנגשת ידע מקצועי על התעללות והזנחה של ילדים.
סקר של איגוד רופאי הילדים ועמותת גושן, שפורסם בתחילת דצמבר, מצא כי 93 אחוז מילדי המפונים מעידים על מצוקה נפשית, 62 אחוז מהם דיווחו כי חוו חרדה.
במועצה לשלום הילד מספרים כי מאז שהחלה המלחמה, התקבלו אצלם עשרות פניות על ילדים במצבי מצוקה. לטענתם, ״הסיטואציה המורכבת של עקירה מהבית, חוסר פרטיות, ניתוק מהקהילה, חוסר וודאות ועוד״, מעמידה את המשפחות המפונות במגוון מצבי מצוקה קשים.
יחידנים בעל כורחם
בעוד הורים רבים הפכו בעל כורחם להורים יחידניים, כשבן או בת הזוג גוייסו למילואים או לתפקיד אחר במערך החירום, וכאשר הלימודים וגני הילדים מסתיימים מוקדם ללא פעילות של חינוך בלתי פורמלי – היכולת להציב גבולות או להחזיק את המשמעת של הילדים בסביבה פרוצה כמו בית מלון הופכת למשימה קשה מנשוא.
"זה תוקף את ההורים מכל כך הרבה כיוונים. להכריח את הילד ללכת לבית ספר או להתמודד עם התפרצויוית זעם או דיכאון ועם הכאב של הילד, זה מאוד קשה", אומרת ד"ר אבני בר-לב. "הכללים והשגרה בבית הם מהדברים שנותנים להורים את היכולת לטפל בילדים בצורה מיטיבה. עכשיו כל זה נעלם".
מטפלים מספרים כי לא פעם הם גם עדים למקרים של הזנחה או אלימות מילולית של הורים כלפי ילדיהם: "אבא אחד אמר לי אני בחיים לא ככה ואני מוצא את עצמי צורח על הילדים ואלים מילולית, ואני לא רוצה להיות כזה", אומר גיא יקר.
אחת התופעות הנפוצות בבתי המלון היא שילוב בלתי מותאם בהסדרי הלינה. יקר מתאר מקרה של נערה שישנה באותה מיטה עם אחיה בן ה-20. היא והוריה לא רואים בזה בעיה, אנשי טיפול חושבים אחרת. במקרה אחר, מספרת סימה, רכזת פסיכוסוציאלית במרכז חוסן בצפון, נער בן 16 ישן כל לילה בלובי כי הוא לא מסוגל לישון עם סבתא שלו באותו חדר, ״משום מה ההורים לא ראו את הבעייתיות".
בהעדר מרחב פרטי לנהל בו את שגרת המשפחה, גם עצמאות ההורים בחינוך הילדים נאבדת. "המשפחה המורחבת או אנשים מהקהילה הרבה פעמים מתערבים או זורקים הערות שמערערות את הסמכות ההורית״, אומרת סימה. אמהות רבות מספרות לה שקשה להן, שהן ״מאבדות את זה״.
ירדן, רכזת פסיכוסוציאלית ממרכז חוסן בצפון, סיפרה על ילדה בת חמש שלא הולכת לגן פשוט כי היא לא רוצה, אז היא מסתובבת במלון לבד כל יום עד שעות הערב. היא מספרת גם על אלימות ומכות בין ילדים, על מצבים של דאגה פסיכיאטרית לבני נוער שקיים חשש שיפגעו בעצמם.
אביה, אף היא רכזת פסיכוסוציאלית ממרכז חוסן בצפון, מתארת השגחה הורית רפויה שהביאה לא פעם לדאגה של אנשי הטיפול לשלומם של הילדים. "פנתה אלי אמא שאמרה לי ׳אני לא יכולה, תקחו את הילדים, אני פשוט לא יכולה יותר. בעלי במילואים אני לא מתפקדת, אני לא יכולה לדאוג להם ולהיות אחראית על מה שהם עושים, אין לי כוחות׳״.
אין פרטיות, אין אינטימיות
גם קשיים וקונפליקטים מלפני המלחמה, הלכו והקצינו במהלכה, כאשר המשפחות נעקרו מבתיהן ופונו לבתי המלון. משפחות בהן ההורים היו בתהליכי פרידה או גירושין, לדוגמא, נאלצו לישון אחד עם השני, ובחלק מהמקרים גם יחד עם הילדים באותו החדר.
"זה הגיע לריבים ברמות של פיצוץ מול הילדים. היו שם פעוטות בסיפור, ועדים לדבר הזה, וגם המלון היה עד לזה, אפילו משטרה התערבה כמה פעמים", מספר דני, רכז פסיכוסוציאלי ממרכז חוסן בצפון.
במקרים של בני משפחה סיעודיים, מתארים אנשי הטיפול, אלו הפכו מורכבים יותר והעצימו את המתחת המשפחתי. "משפחה עם ילדים בוגרים שהיתה בסכסוך בעצימות גבוהה לפני כן וסיפור המלחמה תפס אותם ממש בתוך זה", מספר יקר. "תוסיפי לזה את ניהול הפינוי והטיפול בסבא וסבתא ומי ייקח עליהם אחריות. או אמא שהיא חולה אונקולוגית, הילדים איתם במלון, היא צריכה לטפל בעצמה והבעל מזגזג בין אשה חולה לבין לגדל ילדים, לדאוג לפרנסה ולחיות בתוך מלון, זה בלתי אפשרי".
גם מערכות היחסים הזוגיות עומדות במבחן במציאות הקשה שנקלעו אליה. "זה מזכיר את הקורונה, אך יותר חריף״, אומרת ענת ריבלין, עו"סית טראומה וחוסן שעובדת בעיקר עם משפחות שפונו מגבול הצפון. "זוג שלא היו לו מספיק כוחות לפני – או שהם יגדלו או שיתרסקו מזה".
"כאשר לאבא אין עבודה והדימוי העצמי שלו נפגע, כשאמא לוקחת הכל על עצמה – אין פרטיות, אין אינטימיות, אני בטוח שנראה עלייה באחוזי הגירושין", מסביר יקר.
טראומה חמורה כמו זו שנחשפו אליה ב-7 באוקטובר, מסבירה אבני בר לב, יוצרת חוסר אמון במערכות היחסים בין ההורים לילדים. "בחוזה הלא מדובר הביולוגי בין הורה לילד, ההורה אמור לשמור עליו, אבל זה לא קרה. הפגיעה הטראומתית, במיוחד של ילדי הדרום, עלולה להוביל לפגיעה בהיקשרות עם המון כעס מסביב. אם זה לא יטופל במפגשים בין הורים וילדים ולא יהיה מענה רגשי, אנחנו נראה ריחוק הולך וגדל בין הורים לילדים".
"מרכזי המפונים הם האסון החברתי הגדול ביותר שיש לנו כרגע", אמרה השבוע אפרת רותם, מנהלת חטיבה ארצית באיגוד העובדות והעובדים הסוציאליים בדיון בוועדה לביקורת המדינה על דוח נציב תלונות הציבור על תלונות שהתקבלו בשבועות הראשונים למלחמה.
"כבר היום אנו רואים תופעות מדאיגות בתוך בתי המלון: פגיעות מיניות בילדים, בני נוער שנעקרו ממקום מגוריהם ומשתמשים באלכוהול וזנות, ערעור מערכת היחסים של משפחה״. לטענתה, למדינה אין כרגע תוכנית לטיפול במשבר מבחינת רווחה. ״מי שאמון על יצירת התכנית הם משרדי הבריאות, הרווחה והאוצר. בכל מלון יש עובדות ועובדים סוציאליים טרוטי עיניים, כי אין מספיק כוח אדם".
"משפחה צריכה שיגיעו אליה וילוו אותה ויחזירו להם את התחושה שיש מישהו שרואה אותם ועוזר להם. יש משפחות שאף אחד לא פנה אליהן"
אל מול הכאוס הטוטאלי, קהילה תומכת היא מרכיב משמעותי ביצירת מרחבים בריאים יותר עבור הילדים ובני הנוער. "היכן שיש קהילה חזקה", אומרת אבני בר-לב, "יש יותר יכולת, תקווה, משמעות, כוח ומשאבים למשפחה הפרטנית".
לדבריה, במשרד הרווחה קיימים מגוון מענים נפשיים עבור המשפחות, אך במצב ההישרדותי שלהן רבות לא מסוגלות בכלל לבקש מענים כאלה. "משפחה צריכה שיגיעו אליה וילוו אותה ויחזירו להם את התחושה שיש מישהו שרואה אותם ועוזר להם. יש משפחות שאני מכירה שאף אחד לא פנה אליהן".
ליאת כהן רביב, אשר סייעה בפינוי היישוב מטולה, רואה בהתנהלות הקהילה כמקרה בוחן מצוין להתנהלות טובה בפינוי. "הבנו שעלינו לייצר עוגנים וביטחון בקרב המשפחות בקהילה״, כהן רביב מספרת כי העובדה שפינו את המטולה לשלושה מלונות על פי חתכי אוכלוסייה: קשישים, משפחות עם ילדים קטנים וכל השאר, ההתארגנות הקהילתית היה קלה ומהירה יותר ונתנה מענה מותאם לצרכים של כולם. ״יצרנו תכנית שבועית של תרבות, מפגשים, ייעוץ בכל מיני רמות ועוד. במלונות המשפחות, הקמנו מהר מערכות חינוך ותכנית סדורה״.
בפנייה בהולה לשר החינוך מיום שלישי האחרון מטעם המועצה לשלום הילד, הנהגת ההורים הארצית ומועצת התלמידים והנוער הארצית, הם דרשו יצירת תוכנית התמודדות עם המצוקה הנפשית של התלמידים והתלמידות. "הסכנה לבריאותם הנפשית של תלמידי ישראל הינה ברורה ומיידית", כתבו.
בינתיים, צוותי הטיפול, העובדים והעובדות הסוציאליים ומרכזי החוסן ממשיכים להתייצב מדי יום למען בריאותם הנפשית של התושבים והמשפחות שפונו, ללא משאבים ובכוח אדם חסר. "קיבלנו תקציב לחודש ינואר בלבד", אמרה ביום רביעי יו"ר איגוד העובדים הסוציאלים, ענבל חרמוני בפאנל בריאות הנפש בכנס העיתונות העצמאית. "לפני המלחמה היו מקומות שבהן הייתה עו"סית אחת שטיפלה בכ-200 משפחות, ואנחנו צופים בעקבות המלחמה עלייה במגוון המצוקות הנפשיות בשיעור של 500 אחוז".