מאז סוף שנות ה־80 הכניסה המדינה מאות אלפי עובדים זרים לישראל, וזאת לצד עובדים פלסטינים – בעיקר לענפי הסיעוד, החקלאות והבניין. בסוף הרבעון השני של 2023 שהו בישראל כ־140 אלף עובדים זרים, כ-82 אחוז מהם באשרה כדין, כ־30 אלף מהם עובדים זרים בענף החקלאות, מרביתם מתאילנד.
תנאי העסקתם של עובדי החקלאות היו ונותרו קשים ורצופי הפרות של דיני העבודה. מנגנוני האכיפה שהעמידה המדינה להגנה על אותם עובדים היו ונותרו נרפים ביותר. ישראל עשתה במשך שנים כמעט הכל כדי להבהיר לאותם עובדים ששהותם כאן היא זמנית, וכי מצופה מהם לעבוד, ולא להיטמע בחברה ובתרבות המקומית. למשל, המדינה אינה מאפשרת לבני זוג להיכנס לישראל לצורך עבודה יחדיו. אך גם אם הכירו זוג עובדים זרים זה את זה בעבודתם כאן והתאהבו, וככל שהדבר נודע לרשויות ההגירה – אחד משניהם יידרש לעזוב את המדינה, מחשש שההתאהבות תוביל להשתקעות במדינה.
המדינה הודיעה פעמים אינספור בפני בתי המשפט ש“נקודת המוצא בכל דיון בנושא הגירתם של זרים לישראל היא שמדינת ישראל היא מדינת היהודים; מדינת שבות של יהודים לארצם; המדינה אינה מדינת הגירה“. בתי המשפט מקבלים זאת ומאשרים מדיניות של הדרה ממנגנונים ממלכתיים של ביטחון סוציאלי. למשל, אי החלת חוק ביטוח בריאות ממלכתי על עובדים זרים, ומניעת כל אפשרות של שהיית קבע במדינה.
חרף תנאי העבודה הקשים, ומדיניות ההגירה הנוקשה של המדינה, ונוכח פערים כלכליים גלובליים, ממשיכים עובדים מתאילנד להגיע לישראל. ממאמר של הסוציולוגית יהל קורלנדר והאנתרופולוג מתן קמינר שפורסם ב-2020 ומבוסס בין השאר על ראיונות עם מעסיקים בחקלאות ועם נציגי חברות כוח אדם, עולה שהמעסיקים הישראלים שמחים על הגעתם.
”התלהבותם של החקלאים מהעובדים מתאילנד לוותה בבניית סטראוטיפ אודות ’האופי התרבותי‘ שלהם כך שישרת את האינטרסים ואת הדימוי העצמי של המעסיקים. על פי הסטריאוטיפ, ה‘תאילנדים‘ מותאמים במיוחד לעבודה חקלאית, צייתנים, וממושמעים מטבעם".
"התלהבות החקלאים מהעובדים מתאילנד לוותה בסטראוטיפ אודות ’האופי התרבותי‘ שלהם, שלפיו התאילנדים צייתנים וממושמעים מטבעם"
יתכן שהחקלאים והמדינה ציפו שגם בנסיבות הקשות הנוכחיות ישמרו העובדים התאילנדים על ”אופיים הצייתני“, וימשיכו לעבוד בשדות הנגב המערבי והגליל העליון. עובדי חקלאות תאילנדים כבר נפגעו בעבר, ואף שילמו בחייהם, מפגיעות טילים בזמן עבודתם בשדות ללא כל מיגון. בדוח של רופאים לזכויות אדם וקו לעובד מ־2021 נכתב ביחס לאירועים בטחוניים בעבר, ש“המעסיקים מתעקשים שהעובדים יגיעו לעבודה גם בעתות חירום, על שום החשש ליבול ומשום אי הוודאות לגבי הפיצוי אותו יקבלו מהרשויות".
אבל השבת של ה-7 באוקטובר היכתה בהם – כמו בתושבים הישראליים של הנגב המערבי – בצורה חמורה עשרות מונים. עשרות מהעובדים נפצעו, נהרגו ונחטפו. חלקם עודם בגדר נעדרים. התגובה שלהם הפעם היתה שונה. אלפי עובדים תאילנדים כבר חזרו למדינתם, וישנם עוד אחרים שמבקשים ככל הנראה לעשות זאת. זוהי תגובה כמעט מתבקשת, בודאי ביחס לאנשים שהמדינה התעקשה להבהיר להם שנים על גבי שנים שאינם באמת שייכים לכאן. אחרים מבקשים לנוח ולהתאושש לפני שהם חוזרים לעבודה. רבים מהם מבקשים להישאר בישראל, אך נרתעים מהמשך עבודה בישובים שנמצאים בסיכון גבוה למתקפות חמאס או חיזבאללה.
אין ספק שהעזיבה של כל כך הרבה עובדים תאילנדים מקשה מאוד על התאוששות ענף החקלאות בכלל ועל התאוששותם של החקלאים מישובי הנגב המערבי בפרט. רבים מהחקלאים לא שרדו את המתקפה של אותו בוקר שבת ארור, אחרים שכלו בני משפחה או נפצעו. אם לא די בהפקרה הבטחונית מצד המדינה, עתה מגיעה גם הפקרה כלכלית.
גם חקלאי הצפון נדרכים כעת נוכח הפגיעה, המתרחשת כבר וזו שצפויה להגיע, בפרנסתם. בנסיבות אלה, ונוכח התלות הרבה של אותם חקלאים בעובדים מתאילנד, אין פלא שהחקלאים וקברניטי המדינה כאחד מעוניינים שעובדים אלה ימשיכו בעבודתם. אבל, כדברי הסופר מקס פריש, ”רצינו עובדים וקיבלנו בני אדם“. בני אדם עם פחדים רציונליים לחלוטין; בני אדם שבשעת משבר רוצים להיות בחיק משפחותיהם; בני אדם שאולי אינם מרגישים צורך להפגין נאמנות סטואית כלפי מדינה ששנים ארוכות ראתה בהם אמצעי ותו לא.
הציפיה שהעובדים מתאילנד יגלו פטריוטיות חסרת גבולות כלפי מדינה שהבהירה להם חזור והבהר שהם אינם חלק מהמרקם החברתי־פוליטי שלה, ושתמיד ניתן יהיה להחליפם באחרים, היא אבסורדית ממש.
הצעות דרקוניות, כמו הצעתו של השר הטרי ללא תיק גדעון סער, לשלול מעובד תאילנדי שיתפטר את פיצויי הפיטורים שהוא זכאי להם – כלומר, להענישו על בחירתו לחזור למדינתו – הן בבחינת הוספת חטא על פשע.
הממשלה רוצה שהעובדים ימשיכו לעבוד כאן? ראשית, שתעשה את הדבר האנושי הנדרש: תעניק להם את הסיוע והתמיכה שהם זקוקים להם, כמי שחוו על בשרם את הטבח הנוראי. גם ביחס לעובדים מתאילנד, כמו ביחס להרבה מאזרחי המדינה הנפגעים, מי שסייעו להם יותר מכל – בפרט בשלב המיידי אחרי המתקפה – היו מתנדבים וארגוני החברה האזרחית כמו קבוצת ”סיוע לעובדי חקלאות“.
במקביל, על המדינה לפעול כדי להגביר את בטיחותם של העובדים למשל, באמצעות הצבת מיגוניות בשטחים הפתוחים ושיכונם בדירות עם ממ“דים. הממשלה יכולה גם להציע ישירות לעובדים אלה תמריצים כספיים לצד תמיכה ישירה בחקלאים. עוד היא יכולה – כפי שכבר עשתה – להציע שורה של הקלות באסדרת ההגירה, שתגדיל את מצבת עובדי החקלאות הזרים בישראל, לרבות הארכת תקופת השהיה המקובלת של עובדי חקלאות בישראל, ”הלבנת“ עובדים לא חוקיים ועוד. אך המדינה אינה רשאית להעניש אותם על בחירתם לחזור למדינתם.
על החקלאים בנגב המערבי נפל אסון כבד. אל האסון בנפש מצטרף כעת גם אסון כלכלי. חובה על המדינה לסייע להם, חלילה להפקירם שוב. בטווח הקרוב עליה למצוא פתרונות רגולטוריים ותקציביים, שיאפשרו את חזרתם של חלק מהעובדים והעובדות בחקלאות לעבודה ואת מילוי מקומם של העוזבים, המתאבלים והמתאוששים.
בטווח הארוך, קבלת העובדים הזרים בסבר פנים יפות והפגנה של הוקרה והכרת תודה על עבודתם הקשה יכולים לא רק להוות מילוי של הצו המוסרי, אלא גם ליצור סולידריות ותחושת שותפות גורל.
הכותב הוא מנכ"ל מרכז אדוה, מכון לחקר החברה הישראלית