הייתי בשירותים עם רומן זדורוב.
זה נשמע כמו התחלה של סרט אימה, סנאפ אלים, או אולי סיפורו העצוב של קורבן נצחי. אדם שוטף ידיים לתומו בשירותים ציבוריים ולא יודע אם עליו להיזהר מרוצח פסיכופט שביקור קודם שלו בשירותים נגמר עם גופה, או שלידו אדם מוכה גורל, חסר מזל, מסומן, קורבן של משפט, תרבות ונסיבות. אנסה לנטרל כל ידע או התרשמות קודמים, קריאה משפטית, זהותי כעורך דין, מעורבותי בפתיחת התיק, ולהתמסר לאינסטינקט הבסיסי מכולם – האינטואיציה, ההסתמכות על החושים. אבקש לבדוק מה מרחב התימרון האפשרי של האינטואיציה בפרשה זו.
בבית המשפט המחוזי בנצרת ישבתי החודש צמוד, במשך מספר שעות, לאיש המאד מסוים הזה, רומן בן ולדימיר זדורוב, יליד 1978, בעל אזרחות אוקראינית 708847 מקצרין. ישבתי ממש מאחוריו באולם הדיונים הקטן, מרחק נשימה, הסתכלתי בו ממרחק סנטימטרים ספורים וחיפשתי, כנטיית הטבע האנושי, כל מה שילמד אותי משהו חדש. מי מאיתנו אינו נאמן, במודע או שלא, לחושיו ככלי עבודה ומיון, מסתמך עליהם עשרות פעמים בשבוע? מי מאיתנו אינו מסתמך על 'תחושות בטן' לקבלת החלטות ומתן הסבר ותיאור של החיים?
הסתכלתי היטב על כל תנועה מתנועות גופו של זדורוב, הרגשתי את קצב נשימותיו המשתנה סביב כל נושא שעלה לדיון, מתח שריריו, זויות מבטו, כיווצי עיניו, מצמוציו, גון עורו והסמקותיו, שרירי האגרוף, השפתיים והעורף, גודל האישונים המשתנה, תנוחות הישיבה, ריפיון או מתח הבעות הפנים, יציבות האצבעות, הגירודים ומשיכות האף, הדופק בצוואר, ניסיתי להתחבר כמעט מדיטטיבית לכל סממן פיזי המוכר לי מעצמי. טבעת הנישואין שלו הידקה את אצבעו שהיתה מונחת סנטימטרים ספורים ממני. הסתכלתי היטב על כפות הידיים: כבר 16 שנים מדינה שלמה שואלת את עצמה מה עשו או לא עשו כפות ידיים אלה.
רומן זדורוב מצוי במצב הלימינלי שלו, לא פה ולא שם. "סטטוס לימינלי" הוא מושג שטבע האנתרופולוג הבריטי ויקטור טרנר בסוף שנות ה-60, לתיאור מצבי ביניים, תקופות מעבר בין סטטוסים. בתקופות אלו מצוי אדם במצב של בין לבין, מופשט מזהותו הקודמת ועדיין לא נושא את זהותו החדשה. הן מאופיינות כנטולות זמן קונקרטי, סטטוס או שייכות. טקסי חניכה לימינליים, ובהם למשל טקסי התבגרות וטקסי הכתרה, כוללים מאפיינים של השעיית האובייקט והפשטתו, לעיתים תוך השפלתו המוסכמת, לפני הכנסתו לסטטוס חדש.
אדם שוטף ידיים לתומו בשירותים ציבוריים ולא יודע אם עליו להיזהר מרוצח פסיכופט שביקור קודם שלו בשירותים נגמר עם גופה, או שלידו אדם מוכה גורל, חסר מזל, מסומן, קורבן של משפט, תרבות ונסיבות
זדורוב נמצא באופן נדיר במצב זה. הוא עדיין רוצח, נאשם מורשע, אבל משפטו מתנהל שוב. היו רק 34 מקרים כאלה מאז קום המדינה. יתכן שגם אחרי משפטו החוזר יישאר 'רוצח', למרות שלפי רוח השופטים עד כה – יש אפשרות שיזוכה.
מצבו הלימינלי של זדורוב משפיע על תגובות סובביו: הוא ישב על ספסל כאחד האדם, אף אחד לא ניגש אליו, איש כמעט לא העז להסתכל בו, בטח לא לבקש סלפי. הוא היה שקוף לגמרי למרות שהוא כמובן האיש החשוב ביותר באולם. עדיין לא יודעים איך להתייחס אליו, על כן לא מתייחסים בכלל. זדורוב הלך לבד לשירותים, מלווה בבדידות באשתו ובבנו, חזר לבדו לאולם שבו המשיך לעקוב ולהקשיב בריכוז מלא.
לא אביע כאן כל עמדה באף אחת מהשאלות המשפטיות, אנסה רק להתמסר לאותה אינטואיציה חושית ולעשות את כל מה שכל אחד מאיתנו עושה, בגלוי או בסתר, ביחס לאינסוף סיטואציות אחרות, כמו גם בעניין זדורוב, להיטיב מבט ולהתמסר לתחושות הבטן: עשה או לא עשה?
אינטואיציה ודעה קדומה
ההתבססות על האינטואיציות שלנו היא כלי עבודה יומיומי. דעות קדומות הינן 'אפליה סטטיסטית' המקובלת יותר ויותר ככלי עבודה יעיל ולגיטימי שחוסך לנו את הצורך באיסוף וניתוח תמידיים של כל המידע בכל עניין ובכל רגע נתון. הדעה הקדומה, למרות שהיא קדומה, אינה פסולה כמסקנה הנובעת ממסד נתונים.
למשל ביחס לחוק האזרחות: ב-2006 נחלקו הדעות בבית המשפט העליון בין אהרן ברק, שסבר שיש לבחון כל מקרה של בני זוג בעלי תעודות זהות מעורבות (כחולה וכתומה) המבקשים לקבל אזרחות ישראלית כחולה, לבין השופט חשין שקיבל את עמדת השב"כ שהתבססה על ניתוח סטטיסטי לפיו רוב הזוגות המעורבים המבקשים להתחתן עושים זאת על בסיס זוגיות פיקטיבית. בעוד ברק הטיל על המדינה חובות בדיקה של כל אחד מהמקרים, תוך סרבול הליכי האישור והטלת עלויות בדיקה על המדינה, קיבל חשין את העמדת בעד יעילות מעשית וכספית, והתיר דחייה אוטומטית של כל בקשות האזרחות במקרה של זוגות מעורבים. עמדתו של חשין, שהתיר אפליה סטטיסטית, התקבלה ברוב 5:4.
זדורוב נמצא באופן נדיר במצב ביניים: הוא עדיין רוצח, נאשם מורשע, אבל משפטו מתנהל שוב. היו רק 34 מקרים כאלה מאז קום המדינה. יתכן שגם אחרי משפטו החוזר יישאר 'רוצח', למרות שלפי רוח השופטים עד כה – יש אפשרות שיזוכה
בפועל, החיים המודרניים מתבססים על אפליות סטטיסטיות שוטפות: מדיניות חקיקה, קביעת גובה פרמיות, חישובים אקטואריים, יעילות תרופות, אישור חיסונים, תיקצוב סיכונים, מדיניות ענישה – כולם מתבססים על דאטא אמפירי. התבססות על דאטא נועד להביא לדיוק סטטיסטי ברמת המקרו, אבל ברמת המיקרו היא עלולה להביא לאפלייה ישירה ולעיוות דרמטי.
אינטואיציה היא הסקת מסקנות מהירה על סמך מיעוט נתונים באמצעות ניסיון והיסקי עבר. היא תחושה, הברקה, הבלחה, ללא חשיבה רצונית. אינטואיציה חופפת לא פעם את גבול הדעות הקדומות ומהולה בהן. אנחנו חיים על בסיס האינטואיציות שלנו. המנגנון הטאוטולוגי גם מתקף את דעותינו הקודמות שוב ושוב בכל פעם ש'תחושת בטן', אותה הסתמכות על מנגנון החושים, מסתברת כנכונה. הרוחניים קוראים לזה חוש שישי או עין שלישית, אפלטון – עולם החושים, יונג – תת מודע, קאנט – מידע חושי, פרויד – מניפולציה, בתי המשפט – מהימנות.
הטענה שלי היא כי מעבר לכל יתר הנושאים שמשפט זדורוב מעלה (משמעותה המשפטית של הודאה, כיצד מתנהלת הפרקליטות, שיקול דעתו של שי ניצן, מעמדו של המכון הלאומי לרפואה משפטית ושל המדע הפורנזי, פערי כוחות בחברה הישראלית ועוד ועוד), הרי שמשפט זדורוב הפך לדרמטי כל כך בגלל העדרה של האינטואיציה שלנו בהקשרו. רומן זדורוב – האיש והמושג – הוא נקודת הקצה, גבול האינטואיציה שלנו, הסוף של עולם התחושות והחושים. כולנו מתישהוא נעצנו מבט ממושך בטלוויזיה בזדורוב, ניסינו לפענח את תחושות הבטן שלנו ולקבוע – זכאי או אשם. כל פעם שאני מבקש להשקיט סטודנטים בכתה אני אומר 'במשפט זדורוב…' ומיד מוטלת דממה. מדוע דווקא אדם זה, מבין אלפי מקרים של הרשעות, חלקן בהכרח למרבה הצער הרשעות שווא, תופס את מירב תשומת הלב כל כך הרבה שנים?
השופטת הישירה אליו מבט בהחבא
מהימנות עדים בבית משפט זוכה בפסיקה הישראלית לכינוי המשפטי הבעייתי 'אותות האמת'. שופטים בישראל מוסמכים למצוא אצל עדים לא רק סתירות רציונליות בגרסאותיהם, אלא גם הסמקות, גמגומים, השפלות מבט, הזעה מוגברת, גירודים באף, פיקוק אצבעות, סיבוב לא מודע של טבעת הנישואין, תיפוף עצבני, שינוי טון הדיבור, התמהמהות במתן תשובה. בדיקות פוליגרף מבוססות על מתודולוגיות דומות. בתי משפט מוסמכים לדחות או לקבל עדות גם על בסיס 'אותות האמת', כלומר המהימנות. קביעת שופטים בקשר למהימנות כה חשובות עד כי אינן ניתנות לערעור בשיטת המשפט הישראלית. אבל 'אותות האמת' הם, לא פעם, האינטואיציה של השופטת. השופטות והשופטים הטובים יותר נמנעים בענוותם מכך, בין היתר כדי לא לחסום בפני מתדיין את הזכות לערעור.
אנחנו חיים על בסיס האינטואיציות שלנו. הרוחניים קוראים לזה חוש שישי או עין שלישית, אפלטון – עולם החושים, יונג – תת מודע, קאנט – מידע חושי, פרויד – מניפולציה, בתי המשפט – מהימנות
רומן זדורוב, בנו יושב לידו, עקב אחר המתרחש באולם, לא פספס מילה בקשב שלו ובמבט העיניים. פעמים חידד את מבטו, לעיתים מצמץ בעצבנות, פה ושם מתח שריריו השתנה או זווית ישיבתו. לא מצאתי שום שיטתיות או עקביות במידע. קצב הנשימות השתנה מפעם לפעם אולם לא למדתי מכך דבר שהתקשר לעניין שדובר. מבין שופטי ההרכב בנצרת שמתי לב שנהגה כמוני רק השופטת תמר ניסים שי, שפעמים רבות הישירה בהחבא מעל מסכת הקורונה את מבטה לעבר זדורוב. השופטים הגברים, אשר קולה, אב בית המשפט, והשופט דני צרפתי – נמנעו, ככל שהצלחתי לשים לב, מלהסתכל באדם זדורוב, מטרים ספורים מולם ובזווית מבטם השמאלית.
לאחר בוקר שלם במחיצתו, צמוד צמוד אליו, שום כלום לא עולה. שום אינטואיציה. לא אם אשם, לא אם זכאי. זוהי עמדה מתסכלת מאין כמוה, המשרטטת את קצה גבולה של ההסתמכות החושית המוכרת לנו. שום אינסטינקט לא נעור בי, לא לכאן ולא לשם. רומן זדורוב מעמת אותנו עם האפשרות המתסכלת שגם במקרה רצח אכזרי, עם רמזים לכאן או לשם, ולמרות התנהגויות מחשידות, זכוכית מגדלת ציבורית ביקורתית ומספר רב של ערכאות שהכריע בעניינו – אנחנו עדיין לא מצליחים לראות את אות הקין או את העדרו הפיזי, את ה'דבר מה הנוסף' החמקמק הזה בצורתו הגופנית. שום כלום. האינטואיציה בעניינו של האזרח זדורוב מושבתת לגמרי.
זו תחושה איומה, מתסכלת, מדירה את האפשרות להסתמך על הניסיון האישי והקולקטיבי הנצבר, מבטלת את העצמי ומערערת את הביטחון שלנו בהחלטותינו שבהכרח לתחושות הבטן משקל מכריע בהן; אני, שיודע לפי סוג החיוך אם הילדים משקרים או לא, שחי בחברה שמקדשת 'קילר אינסטינקס' – לא מצליח לגלות את אותות האמת במקרה כה דרמטי של רצח בדם קר או, מנגד, של אשמת שווא שמחריבה חיים של אדם ומשפחתו.
מסקנה שניה, מתסכלת אף יותר: לא רק לאינטואיציה יש גבול, גם למשפט. המסוגלות האנושית לחזור אחורה בזמן ולקבוע, עובדתית, מה התרחש במקטע מסוים, מוגבלת ביותר. ההכרה שלנו מתקשה להתגבר על הדיסוננס של בתי משפט מקבילים שעשויים לפסוק אחרת אחד מהשני, לא רק בגלל העדרה של האינטואיציה, על אף היותנו יצורים חושיים, אלא גם בשל היותנו בני תמותה, בשר ודם, שפיזית יכולים להימצא ברגע נתון רק במקום אחד.
בכל פעם שאני מבקש להשקיט סטודנטים בכתה אני אומר 'במשפט זדורוב…' ומיד מוטלת דממה. מדוע דווקא אדם זה, מבין אלפי מקרים של הרשעות, חלקן בהכרח למרבה הצער הרשעות שווא, תופס את מירב תשומת הלב כל כך הרבה שנים?
בניגוד לוודאות המשפטית שאנחנו מחפשים להיתלות בקיומה, יתכן מאוד שלעולם לא נדע מה ארע ב-6.12.2006, גם לא לאחר הרשעתו הנוספת של זדורוב או זיכויו. לאמת המשפטית יש גבולות, שמתחדדים במשפט זה סביב תפיסות שונות של ההליך השיפוטי: האם הוא אינדוקטיבי או דדוקטיבי; איך בדיוק מוגדר ספק סביר; האם הדיון אמור להיות על העובדה שלא נמצאה פוזיטיבית כל ראיה פורנזית הקושרת את זדורוב לרצח, ולכן יש ספק סביר, או בשאלה ההפוכה – הצורך בהודאה וב'דבר מה נוסף' כדי לבסס הרשעה; מהו בדיוק האחוז המתמטי המתבקש לשם הרמת נטל ההוכחה; האם ממצאים פורנזיים הם מדע מוחלט או ניתנים לפרשנות, ועוד כהנה וכהנה סוגיות שרק מרחיקות אותנו מיכולת ידיעה אמיתית מה באמת ובדיוק היה שם, בחטיבת הביניים נופי הגולן.
למרבה הטרגדיה, במשפט זדורוב ובאמצעות האדם רומן זדורוב, אנחנו נאלצים להכיר לא רק בגבולות האינטואיציה, כלומר בגבולות העצמי, אלא גם בגבולות המשפט ובשרירויותיו המסוימות של ההליך המשפטי, כשאנו מתנפצים על גבולותיו. זו הטרגדיה האמיתית של משפט זדורוב שסחף מדינה שלמה, טרגדיה ללא כל מענה או פתרון.
הכותב ייצג את ד"ר מאיה פורמן מהמכון לרפואה משפטית בהליך שהוביל לחשיפת עמדתה ועמדת ד"ר חן קוגל לפיה החתך בסנטרה של תאיר ראדה בוצע בלהב משוננת. הדברים נכתבו על דעתו בלבד