שלושה וחצי חודשים בילה עומר (שם בדוי), ניצול רצח העם בדראפור, במחנה עינויים בסיני. "המבריחים דרשו סכום נוסף (מעבר לדמי ההברחה בסך כמה אלפי דולרים; מ"א)… לא היה לי את הסכום הזה. לכן הם התעללו בי באופן קשה", הוא סיפר בדיון שנערך בעניינו בכלא סהרונים עוד בנובמבר 2011.
למרות העינויים הקשים שעבר עומר ויתוארו בהמשך, הוא לא קיבל סל שיקום מהמדינה כנהוג במדינות אחרות, אלא נכלא בסהרונים. גם היום, שנים לאחר סגירת המתקן, ועשור לאחר שאלפי מבקשי מקלט נחטפו על ידי מבריחי גבול בדואים בסיני ועונו מתוך בצע כסף – מדינת ישראל לא מכירה בקורבנות עינויים ולא דואגת לשיקומם.
"כדי להכריח אותי לשלם נקשרתי בשרשראות ברזל. נקשרתי ברגליים. הייתי קשור ככה במשך שלושה וחצי חודשים. לא פתחו לי שרשרת אפילו כדי לעשות את הצרכים שלי. קיבלתי מכות מהמבריחים באמצעות מקל, צינור וחגורה. המבריחים גם שרפו אותי. הם שפכו דלק עליי והדליקו אותי. נשארו לי כוויות קשות בכל הגוף שלי. הייתי בבית חולים בבאר שבע וקיבלתי טיפול", הוא סיפר בעודו מציג בפני בית הדין בסהרונים כוויות שנשארו באזור הידיים, הראש והבטן.
הוא הראה גם פצעים באוזניו וסיפר "על מנת שלא אשרף לחלוטין, הבדואים שפכו מים וכך כיבו אותי. הם גם הצמידו לגופי ברזל חם. מהשריפה נגרם לי נזק לאוזניים, חלק מהאוזניים נתלשו".
מגלים אוכלוסיות חדשות שעונו
עומר הוא רק אחד מ-7,000 ניצולי מחנות העינויים בסיני שהצליחו להגיע לישראל בסופו של דבר, לפי הערכת נציבות הפליטים של האו"ם והמוקד לפליטים ומהגרים. "בסופו של דבר לא הצלחתי להשיג כסף והבדואים ראו שגם לאחר עינויים קשים אני לא משיג אותו והם החליטו לשחרר אותי", הוא סיפר. "אני לא יכולתי ללכת, ולכן נאלצתי לזחול מהמחנה שלהם עד לגבול. זחלתי בערך חצי קילומטר עד שהגעתי".
סיפורו וגורלו של עומר, כמו גם זה של 17 אזרחים סודנים נוספים ניצולי רצח העם העם בדרפור, עומד במרכזו של דו"ח המוקד לפליטים ומהגרים, שהוכן ביוני 2019, ומתפרסם כעת על ניצולי עינויים בסיני. "עד עכשיו אנחנו ממשיכים לגלות על אוכלוסיות חדשות שעברו תופת בסיני ולחשוף את מה שעבר עליהן", מספרת אלכסנדרה רוט גנור, מנהלת הקו החם של המוקד.
מחברי הדו"ח קוראים לרשויות לפעול באופן אקטיבי לזיהוי קורבנות עינויים וסחר בבני אדם, לרבות על ידי הכשרות מתאימות לנציגי הרשויות הבאים במגע עם מבקשי המקלט בישראל. "על הרשויות לתת מענה הולם והוליסטי לצורכיהם של ניצולי העינויים וגישה לשירותי הבריאות והרווחה תוך תמיכה בשיקומם. יש להימנע לחלוטין מכליאת שורדי העינויים ולהחריגם מתחולת "חוק הפיקדון".
לפי המוקד לפליטים ומהגרים, לפחות 13 מחברי הקבוצה, ניצולי רצח העם בדרפור, סיפרו לנציגי הרשויות על שעברו במחנות העינויים בסיני עם כניסתם לישראל. אחת העדויות הללו שנמצאה בפרוטוקלי בית הדין של סהרונים ב-2011, נשמעה כך: "בכל יום היו נכנסים לחדר כארבעה בדואים מסיני שלא הפסיקו להתעלל ולהכות בנו, ההתעללויות כללו כוויות מפלסטיק בוער על כל חלקי הגוף. לחלק מהאנשים אף קשרו את איבר המין בחוט באופן שגורם לכאבים חזקים. הם איימו שאם הכסף לא יגיע איבר מינם יכרת. לי ידוע על חמישה סודנים שהמבריחים הרגו משום שמשפחותיהם לא שלחו את הסכום שהמבריחים דרשו".
שבעה מחברי הקבוצה המדוברת העידו שלא רק עברו עינויים, אלא גם נפלו קורבן להתעללות מינית ושבעה מחברי הקבוצה סיפרו שהועבדו ללא תמורה כשהיו בשבי. לפי הדו"ח, גם העובדים שפגשו בבתי החולים לאורך השנים יכלו לשים לב למצבם הקשה, בעיקר בסורוקה שבו טופלו תשעה מחברי הקבוצה, חלקם בילו בו שבועות אישפוז ארוכים. גם עובדים סוציאליים בבתי החולים ובשירות בתי הסוהר מהווים כשלו באיתור, זיהוי, טיפול ושיקום קורבנות העינויים והסחר מסודן.
ההמלצות שלא פורסמו
ברגע שנודע למוקד לפליטים ומהגרים על 18 חברי הקבוצה של עומר, כולם קורבנות עינויים קשים בסיני, התקווה להשיג עבורם פתרונות שיקומיים היתה גדולה. במוקד החליטו לפעול לא רק עבור קורבנות הסחר מביניהם, אלא גם עבור מי שסבלו "רק" מעינויים. מבקשי המקלט בישראל, ובכללם שורדי העינויים, אינם נכללים בהוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי ולפיכך אינם זכאים לשירותי בריאות מטעם המדינה. רק כשמצבם מחמיר עד כדי מצב חירום רפואי, ואז – לפי חוק זכויות החולה – בתי החולים מחויבים להעניק להם טיפול במצב חירום רפואי ללא התניה. בחיי היומיום, אין לקורבנות אפשרויות לשיקום בקהילה ומענה רפואי ונפשי שגרתי.
כבר שנים ארוכות שהמדינה מסרבת לפעול ולטפל בקורבנות העינויים, למרות שהיא מודעת היטב לסוגיה. כבר ב-2012 החליטה ועדת המנכ"לים הקבועה לעניין המאבק בסחר בבני אדם מטעם משרד המשפטים כי "על מדינת ישראל לספק פתרון הומניטרי לאלה שמגיעים אליה אחרי שעברו מחנות עינויים בסיני". אולם מאז ועד היום טרם גובש מענה כלשהו.
כבר שנים ארוכות שהמדינה מסרבת לפעול ולטפל בקורבנות העינויים, למרות שהיא מודעת היטב לסוגיה
ב-2018 החלו הרשויות ב"פיילוט מחקרי", בהובלת היחידה לתיאום המאבק בסחר בבני אדם שהתמקד בבעלי הצרכים ההומניטריים בין קורבנות מחנות העינויים. במסגרת הפיילוט, צוות בין־משרדי של משרדי הממשלה הרלוונטיים, ורשות האוכלוסין, היה אמור לגבש קריטריונים לזיהוי ולאבחון צרכים עבור קורבנות עינויים מהמחנות בסיני. עד כה, ההמלצות לא פורסמו ומה שעוד ניתן לעשות עבור אלפי קורבנות מחנות העינויים בסיני טרם נראה באופק.
לטענת המוקד לפליטים מהמהגרים, רק כ-10% מקורבנות מחנות העינויים בסיני זכאים למערך שיקום כלשהו, מאחר שהוכרו כקורבנות סחר בבני אדם. רבים מי שהוכרו על ידי המשטרה כקורבנות סחר בבני אדם – הם מבקשי מקלט שהיו יכולים גם להיות מוכרים כפליטים, לו בקשת המקלט שלהם הייתה נבדקת כראוי. במדינות אחרות, שבהן בקשות מקלט נבחנות ברצינות – הצורך בגיבוש מענה נפרד לקורבנות עינויים לא קיים.
ממשרד המשפטים נמסר כי מסקנות הועדה גובשו לדו"ח, הכולל ההמלצות בנוגע למענים שיש לתת לקבוצה התחומה של קרבנות הומניטריים שאותרו. המלצות הוועדה גובשו לכדי החלטת ממשלה שכבר נוסחה, אבל לא ניתן היה להעבירה בזמן תקופת הבחירות, ולכן כרגע הנושא ממתין לממשלה חדשה שניתן יהיה להביאה בפניה. יש לציין כי המלצות אלו כפופות לתקציב תוספתי ממשרד האוצר.
רק השבוע הורה בית המשפט העליון לרשות האוכלוסין להעניק מעמד של מבקשי מקלט להורים מחוף השנהב ולשתי בנותיהן, בשל חשש שאם יחזרו לארצם – בני משפחתם הגרים שם יבצעו בשתי הילדות "מילת נשים" בכפייה. בכך הפך העליון את פסיקת בית הדין לעררים ובית המשפט המחוזי בירושלים.
רק כ-10% מקורבנות מחנות העינויים בסיני זכאים למערך שיקום כלשהו, מאחר שהוכרו כקורבנות סחר בבני אדם
בתגובה צייצה שרת המשפטים לשעבר, איילת שקד, שמדובר ב"פסק דין שמייצר פרשנות רדיקאלית ומסוכנת לאמנת האום לפליטים. מילה נשית, מזעזעת ככל שתהיה, לא יכולה להיות עילה לפליטות במזה”ת. המדינה חייבת לדרוש דיון נוסף בהסתמך גם על דעת המיעוט של השופט אלרון".
כיום, הכרה בקורבנות מחנות העינויים בסיני טרם נראית באופק. במשרד המשפטים טוענים שהדבר תלוי בהחלטת ממשלה וברגע שתקום אחת, תובא הצעה לאישור בפניה. עם זאת, עולה החשש שבדומה למקרה של המשפחה מחוף השנהב, הכרה של המדינה במי שעברו עינויים תתפרש גם כן כ"פרשנות רדיקאלית" במציאות הישראלית שבה טענות על עינויים בחקירות שב"כ נשמעות מפיהם של מי ששהו במעצרים מנהליים.
הושתקו בחולות
שאר חברי הקבוצה עמה הגיעה עומר לישראל, 18 אזרחים סודנים שחצו את הגבול לישראל בין אוגוסט לנובמבר 2011, זוהתה על ידי המוקד רק באוגוסט 2018. "הראשון מביניהם הגיע לקבלת קהל אצלנו עקב מצב רפואי מאוד מורכב. זרקו אותו לאש והוא סובל מכוויות שכואבות לו עד היום. הוא אדם מבוגר מאוד והגיע מלווה על ידי חבר מאותה קבוצה שדואג לו. לא היה ספק בקשר לכך שעבר עינויים".
במוקד השתוממו שהשניים שהגיעו לקבלת הקהל התגוררו באותה תקופה בכפר בצפון הארץ בקהילה אחת יחד עם 16 אזרחים סודנים אחרים, שכולם הכירו באותו מחנה עינויים בסיני. "הקבוצה התחילה להגיע אלינו", מספרת רוט גנור, "נתנו להם רשימה של העינויים המוכרים לנו מהמחנות בסיני וביקשנו להם לסמן את שעברו – כמעט כולם סימנו כל סעיף וסעיף".
חברי הקבוצה סיפרו כי הוחזקו בסיני עם מאות נתינים סודנים אחרים, ואף העידו בפני נציגי הרשויות כי הם חצו את הגבול עם עשרות מבקשי מקלט מסודן. לכן, ככל הנראה, מעבר לקבוצה שזוהתה על ידי המוקד וניצבת במרכזו של הדו"ח, ישנם עוד עשרות אזרחים סודנים המתגוררים בישראל, הסובלים מההשלכות הגופניות והבריאותיות של עינויים וחלקם גם של סחר בבני אדם שאינם מטופלים, ולא זוכים לסיוע תמיכה או מיצוי זכויות.
"נתנו להם רשימה של העינויים המוכרים לנו מהמחנות בסיני וביקשנו להם לסמן את שעברו – כמעט כולם סימנו כל סעיף וסעיף"
מדינת ישראל מכירה בקורבנות סחר והחזקה בתנאי עבדות, ומאז 2003 זכאים המוכרים ככאלה לשהייה במקלט. מ-2007 הם זכאים לשנת שיקום שבמהלכה הם מקבלים טיפול רפואי ופסיכו־סוציאלי, סיוע משפטי ואשרת עבודה לתקופת השיקום. למרות זאת, נכלאו מרבית חברי הקבוצה בסהרונים ובחולות וקולם הושתק.
על הרשויות, לפחות, היה לדעת בשלב מוקדם מאוד על שאירע גם לאזרחי סודן שהגיעו לישראל דרך נתיב הסחר בסיני שכן, כפי שניתן לראות בעדותו של עומר, הם חלקו זאת עם הגעתם לישראל.
הכליאה בבתי הכלא הסמוכים לגבול מצרים לא הטיבה עם מי שעברו כמה מאות מטרים משם טראומה קשה, לטענת המוקד. "הם סיפרו לנו איך כשהיו במחנה העינויים הם ראו אורות כשיצאו לעבוד בלילות, מי שהחזיקו אותם בשבי היו אומרים להם שאלה האורות של ישראל, וכשהם הגיעו לישראל הבינו שהיה מדובר באורות של כלא קציעות ושל סהרונים", מספרת רוט גנור.
"במהלך השהות במחנות הם שמעו קולות ירי ונפץ והבדואים היו אומרים להם שבאים להפציץ אותם, אבל אחר כך הם גילו שהיה מדובר בקולות נפץ מאימוני צה"ל בשטחי האש הסמוכים לגבול. כשהם נכלאו בישראל, הם המשיכו לשמוע את אותם קולות הנפץ מאותם שטחי אש, הם חיו באותו מזג אוויר והנוף שנשקף להם היה אותו נוף. הם נכלאו גם בתוך הטראומה".