להרבה אנשים היום שאחרי מרגיש כאילו מדינת ישראל ניצלה מפגיעת מטאור. למטאור הזה קוראים שלטון ללא מגבלות, עריצות נתניהו. התקופה הקרובה תהיה מורכבת, מלאת ספינים ומשחקי הרכבה עדינים, אבל היום כבר ברור מה לא יהיה בכנסת הקרובה: לא יהיה חוק חסינות, לא תהיה פסקת התגברות, הפגיעה בשלטון החוק, בגורמי האכיפה ובתקשורת תתמתן קמעה – וכל אלה חדשות טובות. מאוד. אם יש שביב של תקווה – הוא שם.
למרות הנאום התקיף של נתניהו ב-3 וחצי בבוקר (נאומי ניצחון לא נואמים בשעה כזאת, מול אולם חצי ריק), שכלל את מיטב להיטי הקמפיין (התקשורת בוגדנית, הערבים בוגדים), על רקע קריאות נמרצות של "לא לאחדות" – גם נתניהו מבין שאין אופציה אחרת כרגע חוץ מאחדות.
בחירות נוספות הן תרחיש לא ריאלי ללא תמיכה ציבורית. איזה סוג של אחדות? עם ליברמן, בלי חרדים? בלי ליברמן, בלי חרדים? עם גנץ, בלי נתניהו? איזה רוטציה ומי ראשון? הכל עוד פתוח. אבל כל ממשלה אחרת היא לא אופציה ויעיד שער הביטאון "ישראל היום", שלהבדיל מהנאום התקיף של נתניהו הכריז – "הכיוון אחדות".
כך או כך, השאלה לגבי נתניהו כעת אינה פוליטית ויותר משפטית. התאריך הקובע הקרוב הוא ה-3 באוקטובר, תאריך השימוע. מיד אחרי ראש השנה. לשימוע הזה, אם לא יתבטל, הוא מגיע בלי המנדט שציפה לו מהעם, בלי התחמושת הפופולרית מול מנדלבליט. האם תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה והסדריה?
לשימוע עוד שבועיים מגיע נתניהו בלי המנדט שציפה לו מהעם, בלי התחמושת הפופולרית מול מנדלבליט. האם תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה והסדריה?
הבוקר דווח כי נתניהו צפוי למנות לצוות ההגנה שלו את עורך הדין אורי קורב, שעד לאחרונה היה בכיר בפרקליטות והוביל את החקירות נגד נתניהו בתיקי 1000 ו-2000. האם זה רמז מטרים להסדר טיעון שינסה להשיג, בתוואי שהמליץ לו עורך דינו יעקב וינרוט ז"ל? קשה לדעת. הסדר טיעון מעמדת ראש ממשלה הרבה יותר נוח מכל עמדה אחרת, ולנתניהו יש חלון זמן קצוב להגשים זאת כעת. השאלה אם ירצה, השאלה אם הפרקליטת תסכים לוותר על מיצוי הדין הפלילי. כלל לא בטוח. מה שהיה נכון לשרה, לא בטוח נכון לביבי.
וגם, חשוב לציין, מוקדם עוד להספיד את נתניהו. בסופו של דבר הבחירות הסתיימו בשוויון יחסי, ולנתניהו יש לכאורה יותר ממליצים בטוחים על הנייר מלבני גנץ. לא סתם בחר להדגיש אתמול את הצורך ב"ממשלה ציונית" ואת חוסר הלגיטימיות המוחלט בהישענות על הערבים. התסריטים על סדקים ובקיעים בליכוד יצטרכו לחכות בינתיים. הערב כבר הכריז כי יגבש רוב לניהול המו"מ הקואליציוני. הימין מגובש מאחוריו הרמטית, מבוצרים, נכון להרגע.
להבדיל ממפלגות אחרות, וזה ייאמר לטובת הליכוד – הם לא נוטשים את המנהיג בזמנים קשים. בגידה במנהיג היא פשע לא יסולח. הסכינים לא נשלפות במהירות שהן נשלפות במפלגת העבודה. אם נתניהו יחליט לרדת מהבמה הציבורית זה יהיה בזמן שלו, בקצב שלו. לא דקה אחת לפני. ברור שטווח הזמנים לירידה הזאת התקצר משמעותית, ואנחנו יותר קרובים לסוף עידן נתניהו מאי פעם. אבל כמו שלני קרביץ שר, "זה לא נגמר עד שזה נגמר".
בני מזליקו הפתיע שוב
לא נתנו הרבה קרדיט לגנץ במערכת הבחירות הזאת. הוא היה מושא ללעג על שתיקתו, על היעדר הקמפיין מול המכונה המשומנת של נתניהו, על הטעויות המביכות שלו והגמגום באולפנים – אבל מתברר שכל הדברים האלו פחות רלוונטיים כשיוצאים רגע מבועת הטוויטר והרשתות. מה גם שהוא השתפר במידת מה – וזו עוד טעות של נתניהו שלא דוברה מספיק.
בהליכה לבחירות נוספות ופירוק הקלפים הסבירים שהיו לו באפריל – הוא נתן לגנץ עוד חמישה חודשים קריטיים של שפשוף פוליטי ותקשורתי ושל מוכרות ציבורית שהיו חסרים לו, וגם זמן לציבור לעכל את האופציה שאולי יש אלטרנטיבה שפויה יותר. אם גנץ יתמנה בסופו של דבר לראש ממשלה ברוטציה כלשהי, הוא יגיע לתפקיד כמו שהגיע לתפקיד הרמטכ"ל ב-2011, שלא היה מיועד לו בהתחלה (בעקבות הפיאסקו עם גלנט) – בשקט, כברירת מחדל סבירה. גם זו דרך. בני מזליקו כפי שכינו אותו בצבא, לדברי אשכנזי.
הנאום שלו אתמול היה מפייס, דיבר על צורך בריפוי הקרעים והשסעים בחברה הישראלית. הוא הכריז שידבר עם כולם. הזכיר את מנהיגי השמאל רחמנא ליצלן, הורביץ ופרץ. כעבור שעה גם דווח ששוחח עם עודה. גם אם חצי מזה לא יתממש, ולא יקים עמם קואליציה, אלו קולות מרעננים שלא נשמעו מזמן במיינסטרים הישראלי.
חוק המצלמות כבומרנג
ישראל עברה את אחת ממערכות הבחירות הקשות, המשסות, המסיתות ומלאות הספינים שהיו. מהערבים נוהרים – עברנו לערבים מצלמים, גונבים בחירות ורוצים להשמידנו. יאיר נתניהו ויונתן אוריך, אנשים שבאופן רגיל היו צריכים להיות מקסימום טרולים ברשת – הכתיבו טון של קמפיין שהכפיש ודירדר באופן יומיומי את השיח הציבורי לשקרים והסתות, קריאות בוגד וחרמות, שכנראה הגדישו את הסאה עבור בוחרי ליכוד מתונים יותר. לפני כמה שבועות כתבתי פה שזה ייגמר בדם, באורח נס זה לא קרה.
ישראל עברה את אחת ממערכות הבחירות הקשות והמסיתות שהיו. מהערבים נוהרים – עברנו לערבים מצלמים, גונבים ורוצים להשמידנו
קשה להכתיר מנצחים ברורים במערכת בחירות הזו, אבל אם יש כאלו הם איווט ליברמן ואיימן עודה. ושניהם קשורים זה בזה באופן הדוק. כל כך הדוק – שבתנועת מספריים מרהיבה למדי, מבלי שהתכוונו לכך, הצילו השניים ככל הנראה את שלטון החוק והדמוקרטיה בישראל.
נתחיל עם עודה. במגזר הערבי עשו את מה שהשמאל והציונות הדתית כשלו באופן נחרץ – הם הצליחו להתאחד למרות המחלוקות והבדלי האידיאולוגיות בין הפלגים. מי שהתאחד בבחירות האלו הרוויח – והם הרוויחו בגדול. כל האיחוד הזה כידוע לא היה נולד לולא העלאת אחוז החסימה ל-3.25 אחוז על ידי ליברמן ב-2015.
אבל האיחוד שהביא עודה הוא לא הניצחון היחיד שלו. הוא הוביל קמפיין מרשים – עם הצהרה דרמטית (באמת, לא כמו זו של נתניהו על הבקעה) על רצון להצטרף לקואליציה, על רצון בהשפעה ומעורבות אמיתית בקבלת ההחלטות. עודה קרא את הסנטימנט של המגזר שלו, כפי שהראינו כאן. צעירים שרוצים להשתלב בכלכלה, בחברה, להפסיק להיות מודרים, שרוצים שהפוליטיקאים שלהם יטפלו בבעיות האמיתיות שלהם. חובת ההוכחה על עודה וחבריו. אם הוא יקבל את ראשות האופוזיציה כפי שמבקש, ומתוקף התפקיד ישתתף בכל הטקסים הממלכתיים ויקבל תדריכים ביטחוניים מראש הממשלה – יש פה קפיצת מדרגה תודעתית שקשה לזלזל בה.
במגזר הערבי עשו את מה שהשמאל והציונות הדתית כשלו באופן נחרץ – הם הצליחו להתאחד למרות המחלוקות והבדלי האידיאולוגיות
בדיעבד גם, מתברר שתמונת הניצחון של הקמפיין היתה ההתפרצות שלו לעבר נתניהו עם פלאפון שלוף מוכן לסלפי – כמחאה על חוק המצלמות. 12 המנדטים למשותפת לפי התוצאות העדכניות הם במידה רבה תוצאה של המתקפה הבוטה מדי בעניין חוק המצלמות מצד הליכוד – שחזרה אליהם כבומרנג. הערבים נהרו, ועוד איך נהרו.
ולא רק הם. גם מגזרים קטנים יותר – יוצאי אתיופיה שסלדו מהליכוד בעקבות המחאה האחרונה, בדואים מהפזורה שנעזרו בהסעות, ליכודניקים מתונים מז'אנר מרידור-איתן, רבע מנדט שגירד עמיר פרץ מימין. קהלים קטנים אבל כל אחד מהם היווה משקל סגולי משמעותי בגוש החוסם.
חפש את האוליגרך
על הניצחון של ליברמן מנגד, כבר נכתב לא מעט. הוא הוביל לבחירות האלו בסירובו להצטרף לקואליציית נתניהו באפריל, והוא מסיים אותן כפי שהתחיל: בעמדת ממליך המלכים, רק עם יותר מנדטים. האם הדרישה שלו לממשלת אחדות ליברלית תתקיים במלואה? קשה לדעת. כך או כך, הדרישות שלו ללימודי ליבה אצל חרדים , תחבורה ציבורית בשבת, חוק גיוס ונישואים אזרחיים – הן שינוי מרענן אחרי ארבע שנות הקצנה דתית וימנית, וברור למה הן זכו לאהדה גם מחוץ לבייס המקורי שלו.
במידה רבה ליברמן חשף את מצוקת האשראי של נתניהו כמו שנכתב פה באפריל, ופירק את הפירמידה השברירית של נתניהו, שמעולם לא היה ראש ממשלה סופר פופולארי בניגוד למה שנהוג לחשוב. הוא הוציא את הבדיד הקריטי מהמגדל הרעוע, ועירער את נתניהו בדרך היחידה שכנראה היתה אפשרית – מבפנים.
ועם זאת, ועם כל התשבוחות שהפרשנים הפוליטיים רצים להרעיף על ליברמן, יש לזכור שמדובר בבן אדם שמפלגתו הקימה ארגון פשע מאורגן בתוך הממשלה (פרשת ישראל ביתנו הזכורה לרעה), ואיכשהו יצא מזה נקי כמו מפרשות קודמות בעניינו. אמש אחרי פרסום התוצאות במטה ישראל ביתינו, ניתן היה להבחין במיכאל צ'רנוי ואלכס ויזניצ'ר, מנכ"ל מע"צ לשעבר, שנאשם בשוחד בפרשת נתיבי ישראל, חגים סביבו.
להכתיר אותו כמשיח, שיגאל אותנו מראש ממשלה עם כתבי אישום וחשדות, מסכם בזעיר אנפין את הפוליטיקה הישראלית: נשלטת מאחורי הקלעים על ידי אוליגרכים ובעלי הון עלומים פחות או יותר, בזמן שהפיונים חושבים שהם משחקים בדמוקרטיה. חפש את האוליגרך. ממרטין שלאף ועד שלדון (שמעניין למי יעביר את תמיכתו לאחר עידן נתניהו, אם זה אכן יסתיים). זה הרבה יותר חשוב להבנת מאזן הכוחות בפוליטיקה הישראלית.
חפש את האישה
ההדחה המהירה של שקד אתמול, מיד אחרי פרסום המדגם מלמדת שני דברים: כפי שכבר הבנו באפריל, אחרי הנפילה מתחת לאחוז החסימה – כוחה של שקד נופח בתקשורת הישראלית הרבה מעבר לכוחה האמיתי, בעיקר כי ידעה להתחבר למוקדי הכוח האמיתיים. ובנוסף, ב-2019 לא נותרו ראשי מפלגות נשים בישראל, בקושי נותרו נשים בכירות במערכת הפוליטית.
רק לפני שש שנים, בבחירות 2013 עמדו נשים בראש שלוש מפלגות בישראל – ציפי לבני, זהבה גלאון ושלי יחימוביץ'. שש שנים קדימה – כולן בחוץ. בקדנציה הקרובה נשים במערכת הפוליטית יצטרכו לבנות את עצמן מחדש ככוח משמעותי ומשפיע. כרגע הוא התאייד.