"אתה לא בוחר להיות פליט. אתה עושה תכניות – ויום אחד זה מה שקורה בחיים שלך. חשבתי שאגמור את התואר באוניברסיטה בסודן, אחזור לעיר שבה נולדתי וגדלתי בדארפור, ואתקדם בתחום שלי. רציתי להיות ארכיאולוג. בחיים לא חשבתי שאהיה פליט.
"בסודאן, עוד לפני מה שקרה לנו בדארפור, לא היה חופש לדבר נגד המשטר של אל באשיר, אבל היו מחאות בתוך האוניברסיטאות ושם בניתי את הפעילות הפוליטית שלי.
"ב-2003 נעצרתי בפעם ראשונה לחודש בגלל ארגון הפגנות שיצאו מתחומי הקמפוס. כשהתחילה המלחמה בדארפור חזרתי הביתה. כל המשפחה שלי היתה בכפרים מסביב והיינו צריכים להגן על עצמנו גם מהמיליציות שתקפו וגם מהממשלה. היינו צריכים לארגן את האנשים, אלו שיתחבאו ואלו שיקחו נשק ויצאו להילחם. זה הביא אותי שוב למעצר של 15 ימים. כששוחררתי בערבות אמרו לאבא שלי שייקח אותי משם ושלא אמשיך ככה – כי בפעם הבאה יוציאו אותי להורג.
"כולם אמרו 'אתה חייב לצאת מכאן'. בסוף הבנתי שאין לי ברירה, שהפעילות מסוכנת מאד. זה היה או לקחת נשק ולהצטרף למורדים, שזו לא הדרך שלי, או לברוח. אחי הקטן הלך להילחם עם המורדים, עד היום הוא שם. אני ברחתי ללוב. הייתי שם חמש שנים והמשכתי בפעילות שלי, עד שקדאפי התחיל לשלוח את האנשים שלנו בחזרה לסודן. יש לי חברים משם שעד היום אני לא יודע איפה הם, אם הם חיים או מתים.
הצלחנו לעבור את הגבול, רובנו
"פחדתי. פעמיים ניסיתי להגיע לאירופה דרך המים, ופעמיים תפסו אותי בטריפולי. פעם כשהסירה כבר היתה במים ובפעם השנייה אפילו לא הספקנו להיכנס למים. אמרתי לעצמי, לא אנסה את הפעם השלישית, עדיף למצוא דרך אחרת.
"היה לי חבר שהגיע לישראל ב-2005. התקשרתי וסיפרתי לו על הדילמה, שאני לא יכול להישאר ולא לחזור. הוא אמר לי שישראל היא מקום בטוח, שהיא חתומה על אמנת הפליטים. אמרתי יאללה, ננסה. ב-2008 נכנסתי למצרים עם ויזת תייר, והייתי שם יומיים. שילמתי 450 דולר לבדואים שעזרו לי להגיע לגבול עם קבוצה של אנשים מאפריקה, בעיקר מסודן ואריתראיה. הצלחנו לעבור את הגבול, רובנו. החיילים המצרים ירו על הקבוצה כדורים חיים ושניים נפצעו. הם לא עברו את הגבול איתנו ועד היום אני לא יודע איפה הם.
"כולם אמרו 'אתה חייב לצאת מכאן'. בסוף הבנתי שאין לי ברירה, שהפעילות מסוכנת מאד. זה היה או לקחת נשק ולהצטרף למורדים, שזו לא הדרך שלי, או לברוח"
"החיילים הישראלים עצרו אותנו ליד הגבול והעבירו אותנו ל'סהרונים'. חמישה חודשים הייתי בכלא עד ששחררו אותי עם אשרת שהייה זמנית, זו שיש לי עד היום. בהתחלה הייתי צריך לחדש את הוויזה כל חודשיים. אבל בגלל שאני מדארפור ואי אפשר להחזיר אותנו – עכשיו אני מחדש כל חצי שנה. כשהלכתי להגיש בקשת מקלט לאו"ם, הם אמרו שהעבירו את התיקים שלנו למשרד הפנים, אבל שם אמרו לי 'לא, אתה תחת הגנה קבוצתית, אתה לא יכול להגיש בקשה אישית'. אחרי כמה שנים, כשאישרו לנו הייתי בין הראשונים שהגישו בקשה אישית. עד היום לא הגיעה תשובה.
"היה לי מזל שהכרתי פה חבר, וככה מצאתי עבודה די מהר. אני חושב על אנשים שלא היה להם אף אחד – לקח להם הרבה זמן לצאת מגינת לוינסקי. תחשבי שמשחררים אותך מהכלא ופתאום שמים אותך בעיר כמו תל אביב, ותסתדרי. אבל את לא מכירה את המדינה, השפה, התרבות.
היו לי דמעות בעין, כאילו הפכו אותי לפושע
"הרגע הכי קשה שלי בכל המסע הזה היה ב-2014, כשבאתי לחדש ויזה במשרד הפנים בפתח תקווה. אחד מההגירה אמר לי 'נגמר פה. אתה מוכן ללכת לסודן או לאוגנדה?', אמרתי שבסודן מסוכן ואוגנדה היא לא המדינה שלי. מה ההבדל בין פה לשם? אני גם זר פה וגם זר שם, לפחות פה אני כבר מכיר קצת. הוא אמר 'נותנים לך חודש, תכין את הדברים שלך ותלך למקום שקוראים לו חולות'.
"ביום הראשון בחולות, כשראיתי את המיטות של השתי קומות עם הסולם, היה לי קשה. היו לי דמעות בעין, כאילו הפכו אותי לפושע. מתקן החזקה? זה שקר מול העיניים. במדבר אין אף אחד, רק אנחנו והעצים והחיילים. רחוק מכל יישוב. אומרים שאתה חופשי? לוקח שעה להגיע לבאר שבע. רק בשביל לקחת אוויר הלכו לך שעתיים על אוטובוסים. ועוד צריך לחתום במתקן שלוש פעמים ביום.
"המקום הזה היה עונש בלי סיבה. לשים בנאדם בתוך כלא בלי עבירה פלילית, סתם כי הם יכולים. היה בי כעס פנימי שאין מה לעשות איתו"
"המקום הזה היה עונש בלי סיבה. לשים בנאדם בתוך כלא בלי עבירה פלילית, סתם כי הם יכולים. היה בי כעס פנימי שאין מה לעשות איתו. מה הכוח שלי מול המדינה? הכעס הזה עבר רק כשהשתחררתי.
"להיות פליט זה כמו בנאדם שנתנו לו הרדמה, זה קשה עד שאתה לא מרגיש שקשה. בשביל להיות חזק אתה צריך לשמור כוחות שלך מבפנים, לא להרגיש. לא כולם הצליחו להחזיק מעמד. אני רואה אנשים במצב נפשי קשה, יש כאלה שנשברו. מה שמדהים זה שהרבה הצליחו לשרוד.
"אני בנאדם חופשי מבפנים. אפילו בסהרונים ובחולות הייתי חופשי. גם כשמישהו שם אותי בין הגדרות – בפנים אני חופשי. זה מה שמחזיק אותי. להיות משוחרר מבפנים. מה שהיה טוב בחולות זה שהוא גרם לאנשים להיות אחד עם השני. אנחנו הסודנים, הפכנו להיות יד אחת עם האריתראים. הכרנו מקרוב, התאחדנו. כשאני רואה ברחוב אדם שהיה שם בשנה וחצי האלה, אני מחבק אותו.
אם זה היה תלוי רק בי – הייתי היום בסודן
"אחרי שנה וחצי עתרנו יחד עם ארגוני זכויות אדם לבית המשפט, שהחליט לשחרר כל מי שעצור מעל שנה. ב-28 באוגוסט הם נתנו למדינה 15 יום לשחרר אותנו. לא סמכתי על המדינה. כבר שנה לפני זה היתה החלטה לסגור את חולות תוך שלושה חודשים, ואז הם עשו חוק חדש ושינו חלק מהדברים. אבל אז הגיע היום ושחררו אותנו. בימים הראשונים עוד הייתי זהיר, לא בטוח, חשבתי שבכל רגע יכולים להחזיר אותי שוב. איך אני יכול לדעת שלא יהיה עוד סהרונים או עוד חולות? הייתי שמח, אבל בזהירות.
"אחרי השחרור הכרתי את אשתי. היא ישראלית. יש לנו ילד בן שנה וחודשיים ואנחנו גרים בהרצליה. אני עובד במסעדה של המבורגרים. כמעט עשר שנים אני מנסה ליצור קשר עם רשות העתיקות פה בשביל לעבוד במקצוע שחלמתי עליו, אבל אומרים לי – המעמד שלך לא מאפשר ללמוד ולעבוד פה.
"להיות פליט זה כמו בנאדם שנתנו לו הרדמה, זה קשה עד שאתה לא מרגיש שקשה. בשביל להיות חזק אתה צריך לשמור כוחות שלך מבפנים"
"שמחתי כשסגרו את חולות, אבל הרגע הכי שמח בחיים שלי הוא בימים האלה כשאל באשיר נפל והממשלה הולכת, והמהפכה אולי תצליח. אם זה היה תלוי רק בי – הייתי היום בסודן, בבית. אבל זה לא אפשרי עדיין. אני מקווה לקבל פה מעמד, הזדמנות לחיות וללמוד כמו שצריך, אפילו אם זה זמני. אחרי זה הייתי שמח לחיות גם כאן וגם שם, שיהיה פה שגריר של סודן, שיהיה קשר בין שתי המדינות. התקווה שלי היא לחזור הביתה. כשהבן שלי יגדל הוא ירגיש שפה זה הבית שלו, אבל אני לא".
ב-14.3.2018, אחרי ארבע שנות פעילות ואלפי עצורים, נסגר מתקן חולות סופית
מהמקום הכי נמוך – לחירות || ארבעה סיפורים
השקיעו בעיתונות עצמאית
עיתונות עצמאית היא כזו שאינה נתמכת על ידי בעלי ההון או על ידי שלטון ולכן אינה מחויבת אליהם אלא רק לציבור – זו הסיבה שעיתונות עצמאית חייבת את התמיכה של הציבור כדי להמשיך ולפעול. בזכותך נוכל להמשיך לעשות עיתונות חופשית, עיתונות עצמאית, עיתונות שדבקה בעקרונות האתיקה ושאינה מוותרת לעצמה או לאחרים.
השקיעו עכשיו בעיתונות כמו שהיא אמורה להיות: