אני עומד עם מאות אנשים על גשר לואי פיליפ. הרוח נושבת לכיוון השני, מעיפה איתה עננת עשן ירוקה וצהובה שכמותה לא ראיתי בחיים. אני גר דקה מהגשר הזה, עשר דקות הליכה מכנסיית נוטרדאם עצמה. אני נבלע בתוך ההמון שעל הגשר, כולם בדממה ויש מקום לכולם. הרוב הגדול המצלם. עומס אדיר אבל אף אחד לא דוחף, אף אחד אף אחד לא פורק אגרסיות, חרדה, תסכול או זעם על אף אחד שלצידו.
על גשר לואי פיליפ, בעוד הכנסייה נשרפת ופולטת עשן ירוק זהוב לשמי פריז, יש שילוב של הלם ושל כבוד. ממש מתחת לגשר, חלקות דשא שמשקיפות על נהר הסן, ולמרות שזאת נקודת מבט פחות מוצלחת לקלוט את המתרחש גם היא מפוצצת עד אפס מקום באנשים שיושבים ומסתכלים.
אני בשורה הראשונה על הגשר. על הנהר מתחתינו עוד שטות ספינות תיירים – והנה הצריח נופל. מאות אנשים עוצרים נשימה ביחד ברגע הזה. החבטה שלו בגג הכנסייה מוציאה הדף נוסף של עשן סמיך וצהוב. אני מדמיין שהעשן הזה נושא בתוכו הוד והדר וזהב טהור. הצריח נופל אבל אין היסטריה על הגשר. אין התלהמות שמבקרת בקול רם ותוהה למה לא עושים ככה, ולמה לא עושים אחרת – פשוט מתבוננים.
דונלד טראמפ ממהר לצייץ שצריך להביא מהר מטוסי כיבוי. והאמת, שכשאני עומד שם אני לא מבין למה השמיים ריקים ממסוקים עם זרנוקי מים. מהמקום שבו אני עומד זה נראה כאלו לא עושים כלום. הבוקר אני קורא שבצוות שעבד עם מכבי האש היו אדריכלי השימור של העיר. שהם עבדו לאט ובמשך שעות על צינון של עמודי התמיכה ונתנו לגג להמשיך להישרף. ההיפך מקפריזי. מושכל, איטי, מוקפד. מרשים.
התגובה שלי לבערה רגשית בצורה שקשה להבין אותה בהתחלה. מהרגע שאני מגיע לגשר העיניים שלי מתחילות לדמוע ולא מפסיקות. אבל על מה אני בוכה? כעבור שעתיים אתחיל לחשוב על הטרגדיה ההיסטורית, האמנותית והאדריכלית. אחשוב מחשבות שמנסות להכיל את 800 שנות הקיום אל מול שריפה של כמה שעות. אבל ברגע הראשוני, על גשר לואי פיליפ כל אלה לא בראש שלי. כל מה שאני רואה זה את הכוח האדיר של כליה, של מוות, של סוף. כמו להישיר מבט לשמש, כמו לשבת עם אל ההרס לצ׳ייסר. להיות עד לכוח העליון ולהרגיש מולו שאתה לא באמת קיים.
"העיר שיודעת לעשות יפה"
פריז היא עיר עם תודעת המונומנטים הכי גבוהה שהייתי בה. הם שזורים בעיר באופן כזה שהצרפתי תמיד יהיה ספוג באיזשהו יופי עילאי. האייפל שלובש שמלת ג׳סיקה רביט בלילות ונראה ממרחקים אדירים, שער הניצחון שהוא צומת מרכזית ופעילה בעיר, וכן כנסיית נוטרדאם שנמצאת כל כך במרכז, שלצוותי הכיבוי היה קצת קשה להגיע אליה ולהתחיל את פעולת ההצלה. העיר הזאת יודעת, בראש ובראשונה לעשות ״יפה״. היופי הוא ערך. הנשגבות היא ערך. האלמותיות היא ערך. והשבוע על גשר לואי פיליפ צפינו יחד בדממה בנשגב נשרף בצורה הכי נשגבת שאפשר.
שלא כמו שריפות ענק של יערות, פה כל הנתונים מתרכזים לכדי רגע מונומנטלי כמו המונומנט עצמו. במילים אחרות: זה היה אחד הדברים הכי יפים שראיתי בחיים שלי. המילה שהצרפתים חוזרים ואומרים לידי על הגשר היא Incroyable – בלתי ייאמן. שזאת מילה שמשתמשים בה גם בתור ״וואו״ או ״איזה יופי״. אינקרדיבל! זה אסון אורבני פיוטי ועוצר נשימה.
מהבוקר אני בולע שלל כתבות באנגלית ובצרפתית על המאורע. חלונות הרוזטה מעניינים אותי במיוחד ואני מבין שעוד אין לדעת מה עלה בגורלן. שהן אמנם עומדות במקום אבל שחורות מהשריפה וקשה לדעת מה יש מאחורי אותו שחור. נשיא צרפת עמנואל מקרון מכריז שהשיחזור יתחיל במהירות האפשרית. תכלס – פטריוטיות ודת מעולם לא היו מעוררות השראה כל כך כמו במקרה הזה.
את הקפה של הבוקר שתיתי שוב על אותו גשר, ואין זכר לעשן ולאש. מהזווית הזאת נוטרדאם נראית הרבה יותר קיימת מאשר לא קיימת. שלא כמו במקרה אסון התאומים הכנסייה עדיין שם, בחלקים נרחבים שלה וסביבה אנשים פשוט חיים.
אני מתיישב על אותה חלקת דשא שעל גדות הנהר ולידי חבורה שמשווה צילומי וידאו מהאירוע. ברור שמי שתפס את נפילת הצריח הוא זה שיש לו את השוט המנצח. אני מסכים איתם בלב ומתבאס שבול ברגע הזה הטלפון היה אצלי בכיס. הכל קרה כל כך מהר. הם שולפים סיגריות ושואלים אותי אם יש לי אש.