א' וט’, אחים מאזור המרכז, התבשרו לפני כתשעה חודשים שאביהם, ניצול שואה בן 93, זקוק לטיפול סיעודי צמוד. כמעט בן רגע הוא הפך מאדם עצמאי לחלוטין למי שנזקק לעזרה גם בפעולות היומיומיות הכי פשוטות. הסיטואציה היתה קשה, שכן הם היו חייבים למצוא מיד עובד זר שיטפל בו. לאחר חיפושים ממושכים, שבהם קיבלו עזרה מינימלית מחברות ההשמה המיועדות להעסקת עובדים זרים, הם מצאו מטפלת בכוחות עצמם.
כשהאחים הבינו כי אשרת השהייה של המטפלת תפוג בתוך פחות משנה, הם התייעצו עם גורמים בחברות ההשמה ובמשרד הפנים, שם הובהר להם כי העובדת עומדת בכל הקריטריונים לקבלת הארכה מטעמים הומניטריים. בד בבד עם תחילת העסקתה הם החלו לטפל בטפסים ובמסמכים הדרושים להגשת בקשה לרשות ההגירה בדבר הארכת האשרה. גם במעמד הגשת המסמכים, שנעשה באופן פרונטלי, נאמר לאחים שהם יכולים להיות שקטים וכי נראה שהכול עומד בדרישות של רשות האוכלוסין וההגירה.
ממועד הגשת הטפסים בתחילת ספטמבר 2018 ועד לקבלת התשובה במרץ 2019 חלפו כשבעה חודשים שבהם עבדה המטפלת בבית אביהם. בזמן הזה נרקמה מערכת יחסים טובה וסבלנית בין המטפלת לקשיש. אלא שהאידיליה הסתיימה עם קבלת התשובה מרשות ההגירה.
לתדהמת האחים וחרף חוות הדעת שקיבלו, הוועדה שדנה בהיתרי השהייה של העובדים הזרים פסלה את בקשתם. במכתב לקוני צוין כי הבקשה נדחתה משתי סיבות: הראשונה היא כי בהתאם למצב הרפואי של האב יש אמנם הצדקה למתן היתר להעסקת עובדת סיעודית, אך אין צידוק להישארותה של המטפלת שכבר הועסקה על ידם. הסיבה השנייה היא שהם גרים במרכז הארץ ולכן יהיה קל להם למצוא מטפלת חדשה.
"כאילו זה מוצר בסופר שאפשר בקלות להחליף אותו", אומרת ט'. לדבריה הם הופתעו לגלות שהדיון בבקשתם התקיים כבר בדצמבר, שהמטפלת רק התחילה את עבודתה. ״מה גרם לתשובה להגיע רק לאחר ארבעה חודשים? זהו פרק זמן שעבורנו הוא קריטי", היא טוענת. "בקשתם של אנשים מבוגרים או חולים להמשיך להיות מטופלים בידי אדם שהם כבר הספיקו להכיר ולמדו לסמוך עליו לא יכולה להידחות בכזאת קלות, בגין סיבות כמו מגורים באזור מרכזי".
לדברי א', מאז שהתקבלה ההודעה על דחיית בקשתם, אביו חי בחרדה שכן לאחר תקופת הסתגלות הוא התמסר לטיפולה של העובדת. א' החליט לגשת למשרד הפנים כדי לקבל הסבר נוסף לסיבת הסירוב, שם נאמר לו, לטענתו, שרק אם תתרחש טרגדיה לדמות בעלת משמעות בחייו של האב, לו עצמו למשל, הם יהפכו את ההחלטה מיד.
הקריטריונים המעורפלים של הוועדה המאשרת
נושא הארכת אשרות השהייה למטפלים הוא רגיש גם למשפחות וגם למדינה, שחוששת מהשוהים הבלתי חוקיים ומנהלת נגדם מאבק תקיף. לפי החוק, עם כניסתו לארץ מקבל העובד הזר אשרת שהייה של עד 63 חודשים, שבהם הוא יכול לעבוד בתחום שהוקצה לו ובאזור שהותר לו.
ב-2011 נוסף לחוק הכניסה לישראל סעיף המסמיך את שר הפנים להאריך את שהות עובדי הסיעוד הזרים בישראל מעבר לתקופה המרבית המצוינת בחוק בהליך המכונה קבלת ויזה מטעמים הומוניטריים. הארכה זו יכולה להתאפשר במקרים חריגים ומצומצמים, שבהם המטופל זקוק למטפל הספציפי. בעקבות השינוי בחוק, הוגשו לרשות אלפי בקשות לקבלת ויזה הומניטרית. עומס הפניות לא איפשר טיפול מהיר בבקשות, מה שגרם לשהות ארוכה ובלתי מוסדרת של אלפי עובדים בישראל.
בשל העומס הרב, בין 2014 ל-2016 הוחלט על צעד לא שגרתי: אישור גורף לכ-9,000 בקשות חריגות. בעקבות אי-הסדרים בחוק ומה שראתה המדינה כפגיעה במדיניות ההגירה שלה, הוחלט על קביעת תנאי סף קשיחים, שרק אם יתקיימו תוכל הבקשה תוכל לעבור לוועדה המייעצת מטעמים הומניטריים במשרד הפנים. על המטפל, למשל, להיות מועסק במשך שנתיים לפחות אצל מטופל סיעודי אחד. תנאי נוסף הוא שסיבת סיום העסקתו הקודמת הייתה בשל פטירת המטופל או מעברו הקבוע לבית אבות. הבקשה חייבת להיות מוגשת לאחר שסיים 63 חודשי עבודה ולא יאוחר מ-90 יום מסיום תקופת העסקתו האחרונה. כמו כן העובד חייב להיות בעל רישיון עבודה בענף הסיעוד ולהצהיר שלא עברו שמונה שנים מאז כניסתו לארץ.
"בקשתם של אנשים מבוגרים או חולים להמשיך להיות מטופלים בידי אדם שכבר למדו לסמוך עליו – לא יכולה להידחות בכזאת קלות"
החוק אומנם מעניק לשר את הסמכות לאשר את הבקשות, אך נותן בידי הוועדה אפשרות לפסול אותן אם לא מתקיימת סיבה חריגה וקיצונית הקשורה למורכבות או לייחודיות הטיפול הסיעודי או לסיבות האישיות, המצדיקה את מתן ההיתר. אולם מעדויות של משפחות של מטופלים רבים שהגיעו למקום הכי חם – נראה כי לא ברור על סמך מה מתקבלות ההחלטות בוועדה, ומקרי קיצון שבהם המטפל נאלץ לעזוב מטופל שנמצא על ערש דווי, קורים שוב ושוב.
הניסיונות להבין אם יש מכנה משותף או דפוס בהחלטות הוועדה עלו בתוהו, והתנאים ההומניטריים לאישור הבקשות, שעל בסיסם מחליטה הוועדה – נותרו מעורפלים. החלטות הוועדה אינן שקופות והקריטריונים לפיהם היא פוסקת אינם ברורים. ייתכן ואם היו קריטריונים מוגדרים שלפיהם מסווג מקרה כהומניטרי חריג, היו נחסכות מספר לא מבוטל של פניות שלא עומדות בדרישות של רשות האוכלוסין וההגירה ועוגמת נפש של משפחות רבות הנותרות ללא המטפל או המטפלת שהכירו שנים, ברגעים הקשים ביותר.
על פי הרשות, יש מכסה למספר הבקשות שאפשר לאשר מדי שנה, אך גם היא משתנה משנה לשנה. לדבריהם, "אין קשר בין המכסה להחלטה הסופית. ההחלטה היא לפי שיקול הדעת של הועדה ו/או החלטת השר, והכל בכפוף למכסה שנקבעה".
"ברגע שהבקשה נדחתה, הפסקנו לקבל קצבת סיעוד"
לאחר שא' חשף בפייסבוק את הסיפור המשפחתי שלו הגיעו אליו תגובות הזדהות מאנשים שהגישו בקשה לוויזה הומניטרית וסורבו. כולם העידו כי התשובות מגיעות לאחר תהליך ארוך ומייגע ותקופת המתנה ממושכת. כך סיפרה לו גם מ' מאזור המרכז.
לאחר חיפושים ממושכים מצאה מ' עובדת זרה שתטפל בבעלה, ועם תחילת העסקתה פנתה לרשות האוכלוסין וההגירה בבקשה לוויזה הומניטרית שתאריך את משך שהייתה בארץ. גם הבקשה של מ' נענתה בשלילה, והיא מתלבטת כיצד להמשיך לפעול. אף מעסיק לא רוצה להיות פורע חוק, אך כשזה נוגע לטיפול בבן משפחה קרוב לא פעם עוברת המחשבה הזאת, שנובעת בעיקר מחוסר אונים מול מערכת נוקשה ואטומה.
"המדינה לא סגורה על המדיניות שלה. אותם עובדים כבר מכירים את המערכת, את הארץ ושולטים קצת בשפה – אז למה לא להשאיר אותם כאן לפני שמביאים עובדים חדשים?״
ש׳ נקלעה גם היא לאותה בעיה לאחר שבקשתה להארכת ויזה הומניטרית למטפלת של אמה נדחתה. אחרי חיפושים ממושכים וכמה ניסיונות שלא צלחו, היא מצאה את המטפלת שלה ייחלה. מהר מאוד נוצר חיבור בין אמה לבין המטפלת. ״כל העובדות הצעירות לא ממש מכירות את הארץ ולא יודעות עברית. אמא שלי רצתה להצליח לדבר עם המטפלת שלה", אומרת ש'. "חיפשתי מישהי וותיקה וידעתי שאצטרך להגיש עבורה בקשה לוויזה". מודעת לתנאי שלפיו מותר להגיש בקשה עבור מטפלת בתוך 90 יום ממועד העסקתה האחרון, מיהרה ש' ללשכת רשות האוכלוסין וההגירה ויצאה אופטימית לאחר שנאמר לה כי העובדת עומדת בכל התנאים הרלוונטיים.
אלא שהמציאות הוכיחה אחרת והבקשה נדחתה. "ברגע שזה קרה הפסקנו לקבל את קצבת הסיעוד. בביטוח לאומי טוענים שהקצבה משולמת ממרץ, אך בחברת ההשמה אמרו לי שאני צריכה להביא מכתב שבו ביטוח לאומי מאשר שהכסף יעבור לעובדת הספציפית הזו. אבל בשביל מי ההקצבה מיועדת אם לא בשביל העובדת הזו?״ היא שואלת בכעס. ״חזרתי לביטוח לאומי ומשם שלחו אותי לרשות ההגירה. אני מחכה שיטפלו בפנייה שלי ובינתיים משלמת לעובדת את השכר מהכיס שלי, בלי השתתפות של ביטוח לאומי״.
את מי מעניינים האנשים מאחורי הבקשות?
"המדינה לא סגורה על המדיניות שלה", מציינת מ'. "יש בארץ כ-30 אלף עובדים ועובדות זרים שאשרת השהייה שלהם פגה והם מוגדרים כשוהים בלתי חוקיים. אותם עובדים כבר מכירים את המערכת, את הארץ ושולטים קצת בשפה, אז למה לא להשאיר אותם כאן לפני שמביאים עובדים חדשים?״
מ' יכולה לערער על החלטת הוועדה, כמובן, אך זהו תהליך ארוך שלא בטוח שיישא פרי בסופו. הרבה משפחות מעדיפות להיוועץ עם עורך דין ואפילו להיות מיוצגים על ידו מול רשות ההגירה. מהלך כזה כרוך בהוצאה כספית גבוהה של עשרות אלפי שקלים. לעתים נדרשים כמה ערעורים עד שהבקשה מתקבלת, אם בכלל. ש׳ למשל החליטה לערער, והיא מחכה לדיון בבית המשפט שיתקיים באמצע יוני. לאור סכומי הכסף הגבוהים שדרשו ממנה עורכי הדין, היא החליטה לייצג את עצמה בדיון.
המפתח לשינוי והסדרת הנושא נמצא כאמור אצל רשויות החוק והמדינה, שבעזרת הסדרת הנהלים וקיצור ההליכים יכולות לחסוך עוגמת נפש רבה בקרב המטופלים והעובדים. עם זאת, רשות האוכלוסין טוענת בתגובתה כי "האמירה שניתנות תשובות שליליות על אף עמידה בתנאים אינה נכונה ומטעה את הציבור, וזאת מהסיבה הפשוטה שלא קיימים לוועדה תנאים לאישור בקשות. ישנו תנאי סף בחוק והבקשות שעומדות בתנאי הסף מועברות לדיון, במסגרת הדיון מוחלט האם הבקשה מומלצת לאישור או נדחית לפי שיקול דעת הועדה.
"המניעים לתיקון החקיקה הם תמרוץ עובדי סיעוד זרים להתמיד בעבודתם אצל המטופלים הסיעודיים אצלם שובצו, בכך שרק עובדים זרים שהתמידו בעבודתם כאמור יוכלו להיות מועמדים להמשך שהות בישראל, מעבר לתקופה המרבית המותרת של 63 חודשים לבקשת מטופל סיעודי ובמקרים הומניטריים מיוחדים".