סמ״ר איתמר שורץ לחם במשך חודש וחצי ברצועת עזה. לרצועה הוא נכנס כנהג טנק, ואת מספר הפעמים בהם כמעט מת בשלושת השבועות הראשונים לתמרון הוא לא יכול לספור. אחרי שטיל נ״ט פגע בטנק שלו, הרג את מפקד המחלקה שלו ופצע את הטען באורח קשה, שורץ אובחן עם פוסט טראומה. בטור אישי וחשוף הוא מפציר בציבור ובמקבלי ההחלטות: ״הטבח בעזה חייב להיגמר. החטופים והשבויים חייבים לחזור הביתה. אנחנו חייבים לקוות לעתיד יחד עם הפלסטינים, פשוט כי זו הדרך היחידה״.
״גדלתי בבית דתי לאומי בכפר סבא ויצאתי בשאלה בגיל 19. חונכתי לאהבת הארץ אהבת האדם וקבלת האחר. אבא שלי עשה קריירה ארוכה כקצין בשריון. הוא תמיד החדיר בי מוטיבציה לגיוס, והחלום הגדול שלי היה להיות טייס. בבית הספר ובבני עקיבא לימדו אותי על לוחמים יהודים ועל התעוזה שהפגינו לאורך ההיסטוריה מול העוולות שעברנו, על כוחם של מעטים מול רבים, וגם על לוחמים יהודים בימינו, כמו הדר גולדין ז״ל.
״ההפגנות היחידות שהלכתי אליהן בחיי היו ההפגנות למען הדר גולדין. בשבוע שעבר יצאתי להפגין בפעם השנייה״
גולדין היה מדריך בסניף שלי בבני עקיבא ובבית הספר שלי. אי אז בשנת 2016 הייתי יוצא להפגנות להחזרתו בצומת רעננה, הולך לטיולים שארגנה המשפחה ולומד על הבחור המדהים הזה. חונכתי להאמין שמדינת ישראל רוצה בטוב. חונכתי להאמין שעם ישראל חפץ חיים. ההפגנות היחידות שהלכתי אליהן בחיי היו ההפגנות למען הדר גולדין. בשבוע שעבר יצאתי להפגין בפעם השנייה.
קשה לומר איך הגעתי לדעותיי היום. השבעה באוקטובר, שטחי הכינוס, הכניסה לעזה ושלושת השבועות הראשונים ללחימה – בהם אני אפילו לא יכול לספור את כמות הפעמים שכמעט מתתי – תרמו הרבה. תרמו גם הנ״ט שנורה עלינו, החזרה לעזה, התקפי החרדה, היציאה לר״מ 2 (יחידה אליה מסופחים חיילים שאינם כשירים רפואית להמשיך את השירות בצורה סדירה) והמעבר לתפקיד אחורי עד השחרור.
״ קיבלתי על עצמי את האפשרות שבמסגרת המאבק שלי להחזרת החטופים – אולי לא אחזור. כל חבריי חוו חוויות קרובות למוות, אבל נשלחנו להציל את החטופים, וידענו שיש סיכוי שזה יעלה בחיינו״
בכניסה הראשונה לעזה, ב-27 באוקטובר, כל מה שרציתי היה להחזיר חטופים ולהרוג כל מחבל בדרך. האמנתי אמונה גדולה בתמרון בעזה. הייתי בבסיס בגולן ב-7 באוקטובר, ואני זוכר מה זה לנשום את האוויר בעוטף עזה ביום למחרת, ולדעת שיכול להיות שהימים שלי פה ספורים.
האמנתי שמדינת ישראל תעשה הכל, אבל הכל, כדי להחזיר את החטופים, וידעתי שאני מוכן למות בשביל זה. קיבלתי על עצמי את האפשרות שבמסגרת המאבק שלי להחזרת החטופים – אולי לא אחזור. כל חבריי חוו חוויות קרובות למוות, אבל נשלחנו להציל את החטופים, וידענו שיש סיכוי שזה יעלה בחיינו.
***
כשיצאתי לשיקום נפשי בינואר 2024 עדיין האמנתי שהמלחמה צודקת. האמנתי שהחברים שלי, המפקדים שלי והצבא שלי ממשיכים לנסות לעשות טוב. האמנתי שהמדינה תנסה לעשות הכל כדי להחזיר את החטופים, לסיים את המלחמה המזוויעה הזו ולשקם את עוטף עזה ואת הרצועה. אבל בסביבות מרץ 2024 כבר התחלתי להרגיש רע. מה שעברתי קצת שקע, והתחלתי לראות את מה שקורה בעזה.
טבח השבעה באוקטובר הוא טבח נוראי שביצע ארגון הטרור חמאס. אין לי שמץ של אמפתיה לארגון או למנהיגיו. כמו לכולם, גם לי השבעה באוקטובר הזכיר את השואה, שמיד החזיר אותי למסע לפולין ולדברים שהמחנך שלי ניסה להנחיל לנו: הנאצים, הגרמנים, ועוזריהם – הם בני אדם. אנשים רגילים עם אהבות וחלומות. השבעה באוקטובר הזכיר מה בני אדם שעברו שטיפת מוח לגבי עליונותם המוסרית מול אחרים יכולים לעשות כשיש להם את הזמן ואת היכולת לתכנן.
״חבר מספר על טבח שקי הקמח בצחוק ומונה את מספר המחבלים שהרג. חבר אחר מספר על המ"פ הגבר שירה בראש של עציר שירק עליו. עוד חבר מספר על משאית עצירים שהוא עלה עליה סתם כדי לדפוק לאחד מהם מכות״
השואה היא לצערנו איננה רצח העם היחיד. זה קורה משחר ההיסטוריה, ועדיין מתקיים בהרבה יותר מקומות ממה שנעים לנו להכיר. רצח עם לא חייב מחנות ריכוז, תורת גזע, ציקלון בי או ראשי נפץ כימיים. כל מה שהוא צריך זה את חוסר היכולת להבחין בין חיים – למוות.
***
במהלך שנת 2024 הבנתי שהאמונה בחיים – בה חשבתי שמדינת ישראל דוגלת – היא במקרה הטוב חלום שהתנפץ לרסיסים, ובמקרה הרע שקר מוחלט. חבר מספר על טבח שקי הקמח בצחוק ומונה את מספר המחבלים שהרג. חבר אחר מספר על המ"פ הגבר שירה בראש של עציר שירק עליו. עוד חבר מספר על משאית עצירים שהוא עלה עליה סתם כדי לדפוק לאחד מהם מכות. והסיפורים נערמים ונערמים ונערמים.
אני לא מאמין שלוחמי צה״ל רשעים, אבל למדנו כל חיינו שהצד השני לא רוצה שלום, שמחנכים אותם מינקות לרצוח יהודים. שכל המטרה של המוסלמים והערבים היא לרצוח אותנו. כששרנו ״שישרף להם הכפר״ באוטובוס בטיול השנתי, או ״והיא נקמה.. מפלסטין ימח שמם״ לא עצרו אותנו. הרי לימדו אותנו שערבים הם מחבלים (בעבר או בעתיד) ומחבלים צריך להרוג.
״אם עד הפסקת האש האחרונה בעזה עוד היה אפשר להגיד משהו, עכשיו זה נגמר. מדינת ישראל מבצעת טיהור אתני בעזה. ועד שלא נפסיק, נתחנן לסליחת העם הפלסטיני ונעזור לו להשתקם, ימיה של מדינת ישראל מתקרבים לסופם״
כשנכנסנו בפעם הראשונה לעזה אמרו לנו שצפון הרצועה ריק מאזרחים וכל אדם שאנחנו רואים הוא מחבל. תגובת ״יש סיפורים חריגים״ כבר מזמן לא תופסת. המלחמה הזו הייתה יכולה להיגמר. הטבח הבלתי פוסק הזה בעזתים היה יכול להיגמר. מוות חסר תוחלת של לוחמים בני גילי היה יכול להיגמר. החטופים היו יכולים לחזור. לטעון שצריך להמשיך להילחם זה כבר לא טיעון לגיטימי.
אם עד הפסקת האש האחרונה בעזה עוד היה אפשר להגיד משהו, עכשיו זה נגמר. מדינת ישראל מבצעת טיהור אתני בעזה. ועד שלא נפסיק, נתחנן לסליחת העם הפלסטיני ונעזור לו להשתקם, ימיה של מדינת ישראל מתקרבים לסופם. פשוט כך.
אני לא רוצה להגיד ״סרבנות״, כי אני יודע שאם הייתי במקום הזה לא הייתי מסרב, אבל הטרלול שהממשלה בטח לא הכניסה אותנו אליו, אבל מרגע שהוא התחיל היא עשתה הכל כדי להיות הכי מרושעת שאפשר – חייב להיגמר. הטבח בעזה חייב להיגמר. המלחמה חייבת להיגמר. החטופים והשבויים חייבים לחזור הביתה. אנחנו חייבים לקוות לעתיד יחד עם הפלסטינים, פשוט כי זו הדרך היחידה. כמו שאנחנו לא הולכים לשום מקום, גם הם לא. רק יחד נוכל.