משיח היא מילת געגוע לימים שטרם חווינו. געגוע שעובר מאז ימי הנביאים, דרך פיוטי הגלות, י"ג עיקרים של הרמב"ם ועד לשולחן השבת. רעיון הגעגוע למשיח במקורות מוצג במדרשים ופיוטים שמבטאים כאב לצד תקווה. אבל מה קורה כשהדנ"א של אותו געגוע קולקטיבי משתנה לנגד עיננו? כשהציפייה הופכת מתפילה ותיקון חברתי לקריאת קרב מדינית-צבאית?
דמות המשיח במקורות מתוארת כענווה, סבלנית ונושאת ייסורים. כך ראו אותו הדורות הקודמים, וכך גם אמצו לעצמם את מידותיו – הענווה, הסבלנות והצדקה. המשיחיות המסורתית מתחילה בלבבות האנשים ובבית הכנסת. בלחישה בעת התפילה, בשירה ובפיוט. היא לא דוחקת, היא מחכה. היא למודת משיחי שקר ולכן אינה אונסת את המשיח לבוא, לא קובעת לו מועד, ובוודאי לא משתמשת בו לקדם תוכניות פוליטיות.
בשנים האחרונות תפיסות קיצוניות כופות על המשיח להגיע. לא בפיוט, אלא בקריאות מאבק ומלחמה. התפיסות המשיחיות החדשות בעלות אופי פוליטי-אקטיביסטי, מבטאות יוזמה כוחנית לגאולה – בין אם בהקשרים לעלייה להר הבית או להתיישבות בעזה. זרמים דוגמת הכהניזם תופסים את המשיחיות כלאומנית-לוחמנית, ופועלים להאיץ את בוא המשיח ואחרית הימים, תוך שימוש בשיח דתי לצרכים פוליטיים ולאומניים. אותם זרמים שהמסורתיות הוקיעה מתוכה, ולא בכדי, מוחקים את המשיחיות המסורתית, ובמיוחד את הספרדית-מזרחית. מסורתיות שהייתה תמיד רוחנית, מתונה וסבלנית. בה המשיח הוא שליח שלום, לא מצביא. דמות של פיוס, לא של חרב.
טענתם היא שהגאולה בפתחנו, ולכן מותר הכול: לדחוק, לכפות ולמרוד. היא מבזה את האיסור של רבנים כמו הרב עובדיה יוסף זצ"ל לעלות להר הבית, ואזהרתו מפני תנועות משיחיות שמבקשות ל"דחוק את הקץ". אזהרה שמקורה בדברי חז"ל שהתנגדו לקביעת מועדים לביאת המשיח- "תפח רוחם של מחשבי קיצין", מתוך הבנה שמדובר בתהליך אלוהי. וכזו שמסתמכת על "השביע הקב"ה את ישראל שלא יעלו בחומה" – כלומר, שלא ינסו לזרז את הגאולה באמצעים אנושיים.
אנשי המשיחיות החדשה יודעים שעבור היהודי המסורתי "המשיח" מכיל בתוכו מכלול רגשות וזיכרונות שמרכיבים את המסורת, המשפחה והבית. לכן הם מנכסים את רגשי האמונה, בדרכם לגזור חורבן על בניין הארץ. הם מרוקנים את תוכנו של המשיח המסורתי ויוצקים בו דמות חדשה של גאולה בלי תשובה, בלי דין וחשבון ובלי ענווה. אבל המחיקה היא לא רק של דמות המשיח, אלא גם של סבינו וסבותינו שהאמינו בו והתהלכו לאורו. אלה שלימדו אותנו את קדושת חיי האדם והכבוד לזולת כבסיס האלוהי.
ניקח, לדוגמא, את הציונות שנחשבת כאירוע גאולה לעם ישראל. מבחינת רבים מוטיב הגאולה שבה היא בקיבוץ גלויות, בבניין הארץ ובתקומה. מציאות שבה השיבה לאדמתנו אמורה לחזק את תהליך התיקון בתוכנו, והמשיח יבוא אם נתכונן ונהיה ראויים לו: "היום – אם בקולו תשמעו".
אבל המשיחיות החדשה לא מאמינה בכך. היא משנה ומעוותת את הדנ"א היהודי, וממירה את משמעות המשיחיות ממושג של צפייה וגעגוע קולקטיבי הכרוך בתיקון פנימי, לתוכנית צבאית לוחמנית, יזומה ואלימה. היא מבכרת את האדמה ולא את האנשים שחיים עליה. היא מקדשת את המוות במקום לפעול למען המצווה הגדולה של פדיון שבויים. תפקידה ההיסטורי של המסורתיות הוא להחזיר לעצמה את עצמאותה וערכי הבית עליו גדלנו. לעמוד בשער ולהצהיר בקול תקיף בשאלת החיים והמוות, הברכה והקללה – ולבחור בחיים.
אבי מוטהדה הוא סופר, חוקר יהדות איראן, מורה למקרא ולהיסטוריה ופעיל בתנועת השמאל האמוני.
