תיקון וכפרה מתחילים בהפסקת החורבן וחזרה לערכים המקדמים שלום ודוחים את המלחמה

אנו שרויים בליבו של חודש הסליחות, וכשם שהכל בחיינו השתנה, כך גם ימי הסליחות הללו מתנהלים בצל האירועים הקשים, שונים מכל מה שחווינו בעבר. בימיים הנוראים נוהגים לשיר את הפיוט אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת, אך השנה בוקעת מתוכנו זעקה פנימית – אֵיפֹה אַתָּה? חטאנו אלוהי הנוראות. כיצד נבקש כפרה כחברה בעודנו פוגעים ואוטמים את ליבנו מול סבלם של אחרים. תיקון אמיתי וכפרה מתחילים עם כוונה כנה ופעולה – הפסקת החורבן וחזרה לערכים הומניים, יהודיים, המקדמים שלום ודוחים את המלחמה.

תיקון אמיתי וכפרה מתחילים עם כוונה כנה ופעולה – הפסקת החורבן וחזרה לערכים הומניים, יהודיים, המקדמים שלום ודוחים את המלחמה.

בימים אלו אני וחברותי מבית קולקטיב מזרחי-אזרחי שובתות רעב להחזרת החטופים וסיום המלחמה. ההתנגדות למלחמה באמצעות תענית היא מחאה כנגד האטימות השלטונית, ובימים אלה יותר מתמיד היא גם הבעת כאב וצער קולקטיבי עמוק על החברה שלנו. שביתת הרעב שלנו היא גם מסע בעקבות החורבן. במסענו בארץ אנו עדות לחורבן העמוק שבין אדם לחברו ובין אדם למקום. ישראל שינתה פניה ללא הכר, הרס, כאב והפקרה. במסע שלנו ביקרנו בבת-ים ובשדרות, שתושביהן עדין אוספים את השברים ושרידי החורבן עדין ניבטים מבתיהן. הגענו לגבול ממנו ניתן לצפות על עזה שבה מתבצעת השמדה ורצח עם. אנו רואות את תהליך זילות החיים והפקרת החטופים. השתתפנו בצעדת אימהות החטופים בירושלים שנפשנו יצאה אליהן. צעדה שעוצמותיה נקווה הגיעו גם לערלי הלב בכנסת. כאבנו על השבר החברתי בהפקרת החטופים ומשפחותיהם. הגענו ללוד, שטח ההפקר של מדינת ישראל. פשע והתעמרות ומלחמת הכל בכל. עדות לחורבן הפנימי והחיצוני, מיישרות מבט לאי-הצדק הפנימי והחיצוני. 

אלו ימים נוראים, התפילות ובקשת המחילה מחייבות אותנו להישיר מבט אל ההשמדה, ההרעבה והחורבן הפיזי והערכי – תוך הדיפת נביאי השקר הטוענים כאילו אנחנו בתקופת בניה, צמיחה ונס. התחנה הבאה במסע שלנו בעקבות החורבן הוא תפילת הסליחות בחצות בכותל בעיר ירושלים. נגיע היום, יום חמישי ה-18.9 אל סמל ליבה הפועם של היהדות, כבניה ובנותיה של העם הזה, מתוך רצון לזעוק ולעצור את החורבן. יש לנו חובה מוסרית להתנגד לכיבוש. להתנגד להפקרת חיי אדם כולל החטופים והחטופה לגורלם האכזר – זה הרגע שאין בלתו, ואין מחילה וכפרה בהפניית עורף מול המוות, הכאב והסבל. 

אלו ימים נוראים, התפילות ובקשת המחילה מחייבות אותנו להישיר מבט אל ההשמדה, ההרעבה והחורבן הפיזי והערכי – תוך הדיפת נביאי השקר הטוענים כאילו אנחנו בתקופת בניה, צמיחה ונס. 

ימי המלחמה וההחרבה העמיקו בנו את הפחד, העוינות ותודעת המצור. הפכנו לחברה המתנהלת בחשדנות ובניכור לסביבתנו. לא רק הביטחון האישי נפגע אלא הכרסום בערבות ההדדית שהיא היסוד הבסיסי לקיומה של כל חברה וקולקטיב. גילוי הערבות ההדדית שנראו בשבעה באוקטובר, בין אנשים זרים שהושיטו יד מול סכנת מוות ומצוקה, בין יהודים, פלסטינים ובדווים, נדחקו כמעט כליל לטובת נרטיב הנקמה והבידול. ללא ערבות הדדית, אין לנו חברה אלא יחידות ויחידות ששורדים בחלקת האדמה המדממת הזו. לכן, כדי לחיות כאן אנחנו תלויים אחד בשנייה, ורק הצלה הדדית יכולה לאפשר זאת.

הצלה הדדית מחייבת התנגדות למלחמה, ומחייבת חשיבה על חיים בכבוד ובשיתוף. הצלה הדדית מכריחה אותנו לדמיין מחדש חיים אחרים. זו לא משאלה לחזור למה שהיה, כי העבר הציע לנו נורמליות מדומה, דמוקרטיה מדומה. הסדר הישן מציע להנציח את החיים על החרב, שמשמעותם ההתחמשות יחידים והמיליטריזציה. שביתת הרעב שלנו ומסע בעקבות החורבן נועדו לשמור ולהזכיר את האנושיות שבנו, להיאבק על החיים כאן. עלינו לעמוד בדרכם של הקיצונים, הגזענים, והנקמנים בשני הצדדים. לשכנע את שנ י העמים  כי זה אפשרי – דרך של שלום, ערבות הדדית להגנה על זכויות דתיות, תרבותיות, חברתיות וכלכלי. דרך של חיפוש בלתי נילאה אחר דרכי קיום בכבוד, בתוך גבולות של סובלנות ובחירה בחיים.

אנו בימים נוראיים והשנה הם נוראיים מתמיד. 

ד"ר חדוה אייל, אזרחית שובתת רעב, קולקטיב מזרחי-אזרחי.