לאחרונה נחתה על תושבי אום אל-פחם בשורה אפורה. אישור תוכנית מתאר חדשה שהוגדרה "היסטורית" ושגורמי התכנון הכריזו עליה בתור ״צעד משמעותי לשדרוג העיר״, הותנה בהקמה של "אזור חיץ" בין אום אל פחם למושב הצמוד – מי עמי, תוך הפקעה של מאות דונמים מאדמות פרטיות של התושבים והריסת כ-25 בתי מגורים הנמצאים בתוך אזור החיץ. ההחלטה על התניית אישור התוכנית היא תוצר התערבות פתאומית של משרד הביטחון, אשר לאחר שנים של תכנון ותקווה, הפכה את הפער בין ההבטחה למציאות המרה לציון דרך נוסף במסע הארוך של דחיקת האזרח הערבי אל השוליים והעלתה את מפלס החשדנות והפחד בין תושבי הישובים השכנים.
אחרי ה-7 באוקטובר, בשם האסון, המנגנון רק השתכלל. אם בעבר ההדרה הייתה בוטה ומוצהרת בשערו של יישוב קהילתי, היום היא לבושה בחליפת מתכננים ומסמכים משפטיים. מי-עמי ממשיכה להרוס את חלומותיהם של מאות צעירים מאום אל-פחם
היכרותי הראשונה עם היישוב מי-עמי, ישוב יהודי קטן על פסגת הר בגבול אום אל-פחם הייתה בתחילת שנות התשעים. כתושב אום אל פחם, בכל נסיעה לג'נין (כשזה עוד היה אפשרי), עיניי ננעצו בשער הצהוב והדהוי של היישוב. בהאטה המכוונת שלנו, תמיד הצלחתי לדמיין את מה שמסתתר בפנים: שטחים פתוחים, נוף פסטורלי, ודממה שכל כך חסרהּ לי בשכונתי הצפופה.
בקשותיי החוזרות מאבא לעצור ולהיכנס נענו תמיד בשתיקה, במבט חד דרך המראה. הוא כבר ידע שזה חלום שלא יתממש, על אף רוח התקופה האופטימית לכאורה של אותם ימים. החלום שלי, כמו של רבים מחבריי, לא היה לכבוש או להחליף, אלא פשוט להשתלב. לחיות חיים נורמליים בשכנות טובה. אני זוכר שלפני כעשרים שנה, כשמי-עמי החליטה להתרחב, פנינו בהתרגשות להשתתף בהגרלה להקצאת מגרשים. חשבנו שזו אולי הזדמנות שלנו. הזדמנות לשפר את איכות החיים של צעירים ערבים באום אל פחם, להגשים חלום ילדות. הזדמנות לשבור את המחסום – תרתי משמע. מהר מאוד הבנו שההגרלה היא בעצם תרגיל בהדרה. שכנינו במי-עמי לא היו מוכנים לקבל אותנו, "האחרים", כשווים. החלום שלי, כמו חלומותיהם של מאות אחרים, נעצר בשער צהוב ונעול.
אחרי ה-7 באוקטובר, בשם האסון, המנגנון רק השתכלל. אם בעבר ההדרה הייתה בוטה ומוצהרת בשערו של יישוב קהילתי, היום היא לבושה בחליפת מתכננים ומסמכים משפטיים. מי-עמי ממשיכה להרוס את חלומותיהם של מאות צעירים מאום אל-פחם, המבקשים רק לבנות את ביתם על אדמתם שלהם.
הם יתרחבו, אנחנו נדחק
הדרישה לאזור חיץ תחת מסווה של "צורך ביטחוני" אינה אלא דרך נוספת לשמר את הסטטוס-קוו: הם יתרחבו וישגשגו על פסגת ההר, ואנחנו נדחק, נצטופף עוד יותר, ונאבק על כל טיפת אדמה פרטית שתישאר לנו מפני הפקעות. מדוע? משום שתושבי מי־עמי מבקשים להיאחז בפחד.
מהטמה גנדי זעק כי "האויב הוא הפחד. אנחנו חושבים שזה שנאה; אבל זה פחד". אני מבין את הפחד. אינני חי באשליות – אני חי איתו. אבל לעומת הפחד של צעירים מאום אל-פחם, הפחד של תושבי מי-עמי, מקבל תוקף, הכרה ומשאבים ממדינת ישראל. זהו פחד שמגוייס להצדקת עוד חיץ, עוד מחסום, עוד הדרה
השימוש בפחד ככלי פוליטי לשליטה אינו ייחודי למקרה זה; זוהי פרקטיקה מוכרת בהיסטוריה ובפוליטיקה השוואתית. הפחד, כאן כמו במקומות אחרים, משרת את בעלי הכוח: הוא מאפשר להם לרכז סמכויות נוספות, להצדיק מנגנוני הדרה, ולשמר את סדרי הכוח הקיימים. משרד הביטחון, ובשתיקתם גם תושבי מי־עמי, מקבעים את מציאות החיים שבה כל צד ממוסגר כ"איום קיומי" על הצד האחר.
מהטמה גנדי זעק כי "האויב הוא הפחד. אנחנו חושבים שזה שנאה; אבל זה פחד". אני מבין את הפחד. אינני חי באשליות – אני חי איתו. אבל לעומת הפחד של צעירים מאום אל-פחם, הפחד של תושבי מי-עמי, מקבל תוקף, הכרה ומשאבים ממדינת ישראל. זהו פחד שמגוייס להצדקת עוד חיץ, עוד מחסום, עוד הדרה. אולם איש כמעט אינו מתעכב על הפחד של צעירי אום אל־פחם, שגדלו על סיפורים של דורות על גבי דורות שהחזיקו באדמה הזו, ועכשיו כל אפשרות לחיות בה נגזלת מהם. זהו פחד קיומי שלא מקבל הגנה ממסדית, פחד להיזרק לכל הרוחות ולהישאר ללא קורת גג.
האם מישהו מבין את הפחד הזה? האם במי־עמי או במשרד הביטחון עוצרים לשאול מה עושה הפקעת האדמה לנפשו של צעיר שגדל עליה? איזה ייאוש, ניכור וזעם היא מייצרת? איזה פחד חדש היא יוצרת מהיעדר שייכות, מהשפלה יום-יומית, מעתיד שאין בו תקווה? איזו שכנות מצפים שתיווצר בין צעיר ממי-עמי שדרוש שאזור חיץ יקיף את ביתו, לבין צעיר שאזור החיץ הוקם על ביתו שהופקע?
מנגנון שליטה מרחבי
אם ביטחון קהילתי הוא מה שתושבי מי -עמי מבקשים, מדוע מימושו נתפס תמיד כתלוי בשלילת חלומותיהם, אדמותיהם וכבודם של שכניהם מאום אל פחם? אזור החיץ בין מי-עמי לאום אל פחם הוא דוגמה למנגנון שליטה מרחבי, שממחיש כיצד ביטחונה של קבוצה אחת מעוגן במבנים מוסדיים, משפטיים ותכנוניים, אך בפועל נשען על חורבן הביטחון הקיומי של קבוצה אחרת.
ביטחון אמיתי איננו יכול להישען על ייאושו של האחר. הוא מחייב הכרה בפחדים הדדיים ובצרכים בסיסיים של כל הצדדים. הוא נבנה כאשר גם הפחד של הצעיר מאום אל-פחם זוכה להכרה, כאשר הזכויות שלו לקורת גג, לחיים ברווחה ולכבוד הן בעלות ערך. בעוד הפחד של הקבוצה הדומיננטית זוכה להכרה מוסדית ולהגנה משפטית, הפחד של הצעירים הפלסטינים – פחד מהדרה, מאובדן שייכות, מהיעדר קורת גג – מודר מהשיח הציבורי.
השער הצהוב של מי־עמי הוא רק סימפטום אחד למחלה הכרונית שישראל חולה בה – מדיניות מפלה ומנשלת בכל התחומים. בעזה, לדוגמה, הביטויים שלה הם הרג של חפים מפשע, מצור, הרס תשתיות, הרעבה והפצצות. וכפי שאלו לא ירפאו את עוטף עזה, גם אזור החיץ הוא לא פתרון למי-עמי
פחד, במובן זה, אינו משאב ניטרלי. הוא פועל כחומר נפץ חברתי ופוליטי. שלילת אדמה, בית וכבוד אינה מייצרת ביטחון, אלא מעצימה תחושות של ניכור, השפלה ותיוג קיומי. בסופו של דבר, מנגנונים אלה אינם מייצבים את הביטחון אלא מחוללים מעגל אינסופי של חרדה הדדית, שמערערת גם את תחושת הביטחון של תושבי מי־עמי עצמם.
מרחק הליכה ומרחק שנות אור
מעולם לא נכנסתי למי-עמי. היום, אני גר במרחק הליכה קצר משערה הצהוב. אני יכול לראות את האורות הנדלקים שם בערב, לשמוע את צחוק הילדים שלהם. אבל אני גם במרחק שנות אור מחלום הילדות התמים שלי: פשוט לחיות. לחיות בכבוד, בשוויון, ובתקווה שהמקום הזה יהפוך להיות מקום בטוח וטוב עבור ילדיי.
השער הצהוב של מי־עמי הוא רק סימפטום אחד למחלה הכרונית שישראל חולה בה – מדיניות מפלה ומנשלת בכל התחומים. בעזה, לדוגמה, הביטויים שלה הם הרג של חפים מפשע, מצור, הרס תשתיות, הרעבה והפצצות. וכפי שאלו לא ירפאו את עוטף עזה, גם אזור החיץ הוא לא פתרון למי-עמי. לבסס ביטחון של קבוצה אחת על ידי שלילתו מקבוצה אחרת, הוא, במקרה הטוב, בבחינת פלסטר או משכך כאבים. הוא לא מרפא את המחלה, אלא ההפך הוא הנכון.
מנהיגות אמיתית אינה משתמשת בחלומותיהם של אנשים כקרבן פוליטי זול, אלא רואה בהם את התשתית לעתיד משותף. אחרי הכול, קל להסית פחד, וקשה הרבה יותר לפוגג אותו. השאלה היא לא רק איך נעצור את הגזל הבא, אלא מי יעז למנוע ממנו להיות לגיטימי. מי יעז לעצור את המדיניות שממשיכה להפקיע קרקעות ממרבית היישובים הערבים, את ההדרה השיטתית ואת אותו היגיון ביטחוני שמצדיק גם את המצור וההרס בגדה ובעזה. מי יבחר לבנות גשרים של אמון במקום חומות של חשדנות, ולהבין שביטחון אמיתי לא נבנה על חורבות השכן אלא על צדק ושוויון. כי בסופו של דבר, הביטחון העמוק ביותר לא יגיע מאזורי חיץ ומגדרות אלא מהאומץ להכיר בכך שגם הפלסטינים – כאן, בגדה, ובעזה – רוצים את מה שכל בן אדם רוצה: בית, עתיד וביטחון לילדיו.