אי־אפשר לומר שתושבי עזה חיו ברווחה, ודאי שלא מאז השתלטה חמאס על הרצועה בשנת 2006. אף כי ממשלת חמאס, שעטתה מסכה של דת ושל צדקה כדי להגיע ללבבות עזתים, הרבתה לטעון כי היא דואגת לאזרחים ומספקת להם את צורכי החיים, בפועל חיו עזתים רבים בעוני. הוכחה לכך היא מאות צעירים שניסו להגר ממצרים לאירופה דרך מעבר רפיח. על אף שעשרות טבעו בים בין טורקיה ליוון, לא פסק זרם המהגרים המנסים לברוח מן העוני – גם כשפרצה המלחמה באוקטובר 2023 – עד שנסגר מעבר רפיח, השער היחיד שנותר לתושבי עזה אל העולם.
החוק היחיד ששולט הוא "החזק שורד". מיעוט קטן מצליח לשים יד על מזון, אחרים – חמושים בסכינים או בנשק קר משתמשים באיומים ובכוח תוך התנהגות המזכירה כנופיות פשע: הם שודדים את הסיוע, משתלטים עליו, ואז מוכרים אותו במחירים מופקעים
בשל המצוקה הכלכלית, דווקא הנשים בעזה הן שנאלצו להפוך לקברניטות של ספינת הבית, והן היטיבו למצוא דרכים יצירתיות להאכיל את ילדיהן. כאשר הצטמצמו החיים אל תוך אוהל, והמצור החונק על עזה מנע לחלוטין הכנסת סיוע הומניטרי ומזון, נאלצו הנשים להפעיל תושייה, להמציא ולנסות כל דרך כדי להבטיח לילדיהן פת לחם. הן ידעו שמרכזי הסיוע שפעלו בחודשים האחרונים הן בפועל אמצעי נוסף להמית את תושבי עזה: על הרעבים הצובאים על נקודות החלוקה יורים רק משום שהם מצטופפים שם. ובסופו של יום, רק מעטים מצליחים לשים את ידם על שמץ מן המזון.
וכמו שקורה בכל מקום מוכה רעב, החוק היחיד ששולט הוא "החזק שורד". מיעוט קטן מצליח לשים יד על מזון, וגם אז רק מתי מעט אחרים חמושים בסכינים או בנשק קר משתמשים באיומים ובכוח תוך התנהגות המזכירה כנופיות פשע: הם שודדים את הסיוע, משתלטים עליו, ואז מוכרים אותו במחירים מופקעים. התוצאה היא שמשפחות עניות, שאיבדו את פרנסתן או שכל חסכונותיהן אזלו אחרי כמעט 22 חודשי מלחמה, אינן מסוגלות כלל לרכוש את המצרכים האלו.
הבית שאיננו
אימהות עזתיות נאלצות להמציא עוד ועוד דרכים יצירתיות כדי לשרוד, במיוחד כשילדיהן לא טעמו בשר זה כחצי שנה, כמעט מאז ינואר האחרון. אחת האימהות למשל עקרה עלי סברס והחליטה להכין מהם תבשיל בתקווה שטעם העלים יזכיר שעועית ירוקה, מאכל שבדרך כלל מבושל בעזה עם עגבניות ובשר מבושל. היא אספה את עלי הסברס, ניקתה מהם את הקוצים, הסירה את הקליפה החיצונית וחתכה לרצועות ארוכות הדומות מאוד לשעועית. אחר כך היא הרתיחה אותן במים על אש העצים עד שהן התרככו ושינו את צבען לצהוב, סיננה, והוסיפה כף רסק עגבניות, מעט מים, מלח ופלפל שחור (רק למי שעולה בידה להשיג, שכן בעזה יש מחסור חמור בתבלינים).
כשאנחנו רואים תמונות של סיוע ומוצרי מזון שמגיעים לעזה, בפועל הם עוברים מידיהם של סוחרי מלחמה מקומיים שמוכרים אותם במחירים שרק 10 אחוז מהאנשים יכולים להרשות לעצמם.
לעיתים אוכלים אותו בכף כשאין לחם, ולעיתים, אם יש מעט אורז, מבשלים אותו בצד ומערבבים את שני המרכיבים ליצירת מנה אחת. כך מצליחה האם, באלתור ובתחבולות, להבטיח לילדיה ארוחה אחת ביום. היא מתנחמת בכך שהסברס עשיר בסידן ובוויטמין C וגם מכיל נוגדי חמצון ונוגדי דלקת שיכולים לחזק את מערכת החיסון של הילדים בתוך המציאות הקשה הזו.
אֵם בשם מהא סיפרה כיצד גררה את בתה בת השבע הבוכה מהשוק. הילדה פרצה בבכי מר כי ראתה שם מצרכים ורצתה לקנות ולאכול, אבל לא היה לאמה כסף לשלם. לכן לא נותרה לה ברירה אלא לשוב אל האוהל ולחשוב על דרך כלשהי להאכיל את בתה ואת שאר הילדים. מהא מספרת כי הייתה ברשותה מעט טחינה (שבדרך כלל שימשה להכנת חומוס), קצת שמן בישול וכפית סוכר אחרונה שנותרה לה. היא ערבבה את החומרים היטב עד שנוצרה עיסה סמיכה שדמתה במרקמה לחלווה שילדים כל כך אוהבים. היא הגישה את התערובת לילדיה, וכל אחד מהם קיבל ממנה כפית קטנה. אחר כך הלכו לישון שבעים במקצת ובעיקר מרוצים תוך שהם מדמיינים שאכלו ממתק גדול ועטוף, כזה שנהגו לקנות מהמכולת הסמוכה לביתם, בית שכבר איננו.
אמא אחרת מצאה דרך יצירתית להכין לחם לאחר שסבלה זמן רב ממחסור בקמח. היא שמרה אצלה כמה חבילות קטנות של פסטה, ואף הצליחה לקנות בשוק עוד שתי חבילות נוספות במחיר סביר. היא בישלה את הפסטה היטב על אש שהדליקה באמצעות חתיכות עץ, סיננה את המים ולאחר מכן לִשה את האטריות המבושלות בידיה עד שהפכו לגוש בצק שניתן לעיצוב. כדי שהבצק לא יידבק לאצבעותיה ביקשה משכנתה חופן קמח קטן, שמספיק כדי לעצב את הבצק לעיגולים קטנים מבלי שיידבק בין אצבעותיה. לאחר מכן הניחה את העיגולים השטוחים על פח מתכת קטן שהניחה מעל האש והדביקה עליו את הלחמים.
להתחכם על החיים
כשאנחנו רואים תמונות של סיוע ומוצרי מזון שמגיעים לעזה, בפועל הם עוברים מידיהם של סוחרי מלחמה מקומיים שמוכרים אותם במחירים שרק 10 אחוז מהאנשים יכולים להרשות לעצמם. אישה המכונה אום מוחמד סיפרה כיצד המציאה לילדיה תחליף לעוף, מעין עוף צמחוני, לאחר שאלו ביקשו ממנה שתכין להם שניצל, מנה שאהבו במיוחד לאכול כשהיו חוזרים מבית הספר. לאור חוסר היכולת להשיג עוף, ערבבה האם מעט קמח חיטה עם מים, עיצבה את התערובת לפרוסות דקות, טיגנה אותן בשמן והגישה לילדיה, שלא שמו לב שמדובר בבצק מטוגן ולא בבשר, במיוחד אחרי שהוסיפה מעט תבלינים שהצליחה להשיג. הרעיון של "שניצל צמחי" כזה התפשט בין האוהלים בעזה, כשאימהות רבות כבר לא היו מסוגלות לשאת את הדמעות של ילדיהן שביקשו מהן בשר ועוף.
רוואן, אם לשלושה, מספרת כי לילדיה כבר נמאס לאכול שוב ושוב שימורי סרדינים. לכן היא חשבה על פתרון יצירתי והכינה עבורם תבשיל בסגנון ערבי מוכר בשם "צייאדיה" – אורז עם דג. היא בישלה מעט אורז, וכשהתחיל להתרכך, הוסיפה לסיר כמה סרדינים שהוציאה מקופסאות השימורים, סיננה אותם מהשמן והניחה אותם בזהירות, מבלי שהילדים יבחינו. כשהאורז היה מוכן, קראה לילדים בהתרגשות לבוא לאכול את ה"מנה החדשה" שהכינה להם – והם אכלו אורז עם דג בשמחה, מבלי לגלות שבפועל השתמשה האם בשתי קופסאות דגים משומרים, ששמרה אותן כאילו היו אוצר קטן.
רוואן אמנם הצליחה להגשים לילדיה חלום קטן ולהעניק להם טעם של מאכל שאהבו, אבל קרב ההישרדות של אימהות עזה ממשיך מדי יום ביומו. המאבק להמציא אוכל מכלום, או כפי שהאימהות שם מכנות את זה "המאבק להתחכם על החיים", הוא מאבק יומיומי, ותושבי עזה חיים מיום ליום מבלי לדעת מה יביא איתו המחר.
ג'נאת יוסף היא עיתונאית וסופרת המתגוררת ברצועת עזה. היא כותבת בשם בדוי עבור הפורום לחשיבה אזורית במכון ון ליר. תרגמה מערבית: נטע תלמוד.
