דוח מעקב חריף של מבקר המדינה מצייר תמונה עגומה של הזנחה מערכתית, חוסר תפקוד וכישלון בהגנה על חייהם של אזרחים, במיוחד כאלו עבורם הבית אינו המקום הבטוח ביותר: בשנת 2023 לבדה נפתחו במשטרה 23,951 תיקי חקירה בגין עבירות אלימות בין בני זוג, כאשר ב-83 אחוז מהם החשודים היו גברים. מקרים אלה מהווים כ-41 אחוז מכלל תיקי האלימות הגופנית והאיומים שנפתחו במדינה באותה שנה. יותר משליש מהנשים שנרצחו בשנים 2022-2024 נרצחו על ידי בני זוגן. 

נתונים רשמיים אלו, חמורים ככל שיהיו, הם רק קצה הקרחון: סקר לאומי שמוזכר לראשונה בדוח המבקר חושף כי אחד מכל עשרה ישראלים, גברים ונשים, חווה אלימות מבן או בת זוגו בשנה האחרונה. מדובר בכ-576 אלף איש, אך מערכות הרווחה מכירות ומטפלות בכ-17 אלף נפגעים בלבד. 

הדוח בדק את תיקון הליקויים שעלו בדוח שפורסם בשנת 2021 ועסק באותו הנושא. על פי ממצאי הביקורת רוב הליקויים המהותיים לא תוקנו, או שתוקנו באופן חלקי בלבד. הממצאים חמורים במיוחד על רקע מלחמת "חרבות ברזל", אשר לפי הדוח עלולה לשמש "כר פורה למעשי אלימות בתוך התא המשפחתי".

ועדה על הנייר

בלב הכישלון המערכתי עומדת הוועדה הבין-משרדית הקבועה, הגוף שאמור להוביל ולתכלל את המערך הלאומי למאבק באלימות במשפחה, אך מתקיים בעיקר על הנייר. בראש הוועדה אמור לעמוד מנכ״ל משרד הרווחה, אולם דוח המבקר מצא כי בפועל משרד הרווחה העביר את התפקיד הקריטי מיד ליד, תחילה לסמנכ״לית ולאחר מכן לראשת אגף פרט וקהילה במשרד, שהיא זו שעומדת בראש הוועדה נכון למועד הביקורת. גם יתר הרכב הוועדה אינו תואם את החלטות הממשלה שהורו על הקמתה, ונציגי משרדי מפתח כמו האוצר, החוץ והשוויון החברתי אינם חברים בה. 

סדרי עבודת הוועדה גם הם לוקים בחסר: בשנים 2023 ו-2024, תקופת שיא במספר מקרי האלימות בצל המלחמה, הוועדה התכנסה רק פעם בשנה, למרות המלצות חוזרות על הצורך בתיאום מתמיד, ובמיוחד בזמן משבר לאומי. 

בנוסף, הוועדה לא קבעה תוכניות עבודה מקושרות-תקציב לשנים 2023-2024 ואינה מאגמת נתונים על ניצול התקציב הייעודי העומד לרשותה. התוצאה היא שאין בקרה יעילה על השימוש בכספי ציבור, ושבע שנים לאחר שאומצו ההמלצות בעניינו, הקמת המערך הלאומי לא הושלמה.

בהיעדר מערכת ממוחשבת, כל גוף – משרד הרווחה, המשטרה, או משרד הבריאות – אוסף נתונים באופן נפרד, לעיתים ידנית. הדבר מונע גיבוש תמונת מצב לאומית 

אחד הליקויים החמורים ביותר שטרם תוקן הוא אי-עיגון בחקיקה של הגדרה אחידה ורחבה לאלימות במשפחה, כזו שתכלול במפורש גם אלימות כלכלית. שמונה שנים חלפו מאז המלצות ועדת רוזנבאום אך הנושא לא קודם. גם החתימה על "אמנת איסטנבול", אמנה בינלאומית למאבק באלימות נגד נשים, נותרה על המדף.

בנוסף, בהיעדר מערכת ממוחשבת מרכזית, כל גוף – משרד הרווחה, המשטרה, או משרד הבריאות – אוסף נתונים בנפרד, לעיתים ידנית. הדבר מונע גיבוש תמונת מצב לאומית מהימנה, מקשה על תיאום ומתן טיפול מיטבי, ואינו מאפשר להעריך את יעילות התוכניות השונות.

 בקרב המרצים עונשי מאסר על עבירות אלימות במשפחה, שיעור המשתלבים בתוכניות שיקום נמוך. רובם המוחלט משתחררים וחוזרים לקהילה ללא כל פיקוח או תוכנית שיקום

הדוח גם מציין כי פותח כלי חדש ואחיד להערכת מסוכנות, אך הטמעתו מתנהלת בעצלתיים וצפויה להסתיים רק בשנת 2026. בינתיים, אנשי מקצוע בשטח ממשיכים לעבוד עם כלים שונים, לא מתואמים, שאינם מאפשרים לגבש תמונת מצב אחודה על רמת הסכנה הנשקפת לקורבנות.

פצצות מתקתקות

בעוד שהמלחמה על השלכותיה הנפשיות והכלכליות – חשיפה לטראומה, חוסר יציבות תעסוקתית, פינוי מהבית ושהות ממושכת במלונות – מגבירה את גורמי הסיכון לאלימות, נתוני המשטרה הרשמיים מספרים סיפור מטעה. בין אוקטובר 2023 לפברואר 2024 נרשמה ירידה של כ-14 אחוז במספר תיקי האלימות בין בני זוג בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד. הירידה חדה במיוחד בקרב תושבי הרשויות שפונו, כאשר בשדרות, למשל, צנח מספר התיקים ב-51 אחוז, ובאשקלון ב-35 אחוז.

הדוח מבהיר כי הירידה בדיווחים לא מעידה על ירידה בהיקף התופעה, אלא עשויה להצביע על התחזקות "קשר השתיקה". במציאות של חוסר ודאות, מצוקה כלכלית ופינוי מהבית, נפגעות ונפגעים חוששים כי גם אם יתלוננו לא יזכו למענה הולם, או שפנייתם תידחק לשולי סדר היום. סקר שיזם משרד הרווחה בזמן המלחמה מאשש זאת: כ-70 אחוז מהנשאלים שחוו אלימות לא פנו כלל לקבלת סיוע. במקביל, נתונים משאלון מקוון לזיהוי סיכון (I-risk) מראים כי שיעור המשיבים המצויים ברמת סיכון בינונית או גבוהה ומסכנת חיים עלה באופן משמעותי בשנים 2023-2024, מה שמעיד על החמרה באופי האלימות.

סקר שיזם משרד הרווחה בזמן המלחמה חושף כי כ-70 אחוז מהנשאלים שחוו אלימות לא פנו כלל לקבלת סיוע 

עוד מראה הדוח כי גם המאמצים לשיקום התוקפים, צעד חיוני למניעת מקרי אלימות נשנים, אינם מספקים. שיעור הגברים המטופלים במרכזים למניעת אלימות ירד מ-27 אחוז מכלל המטופלים ב-2019 ל-23 אחוז בלבד ב-2023, והוא נמוך עוד יותר בחברה הערבית (19 אחוז). גם בקרב אסירים המרצים עונשי מאסר על עבירות אלימות במשפחה שיעור המשתלבים בתוכניות שיקום ייעודיות נותר נמוך. רובם המוחלט של האסירים משתחררים, לעיתים בשחרור מינהלי מוקדם בשל צפיפות בבתי הסוהר, וחוזרים לקהילה ללא כל פיקוח או תוכנית שיקום. בכך, המדינה משחררת "פצצות מתקתקות" בחזרה לסביבה שממנה יצאו, מבלי לתת להם כלים לשבור את מעגל האלימות.

במקביל, גם ההגנה על הנפגעות לוקה בחסר. אף שנכנס לתוקפו חוק המאפשר פיקוח טכנולוגי ("איזוק אלקטרוני") על גברים אלימים, יישומו עדיין מזערי. בנוסף, קיים פער עצום בין מספר הנשים המאותרות כנפגעות אלימות במערכת הבריאות לבין אלו המגיעות בפועל לטיפול במרכזי הרווחה. בשנת 2023, למשל, הופנו 2,269 נשים ממערכת הבריאות, אך רק 409 פניות תועדו במרכזים. כמו כן, זמני ההמתנה לטיפול במרכזים עלולים להגיע לשבועות ארוכים, זמן קריטי עבור מי שחיה תחת איום מתמיד.

 המבקר ממליץ למשרד הרווחה להשלים לאלתר את הקמת המערך הלאומי, להסדיר את עבודת הוועדה הבין-משרדית, לקדם את הקמת מאגר הנתונים ולהתאים את המענים והתקציבים למציאות המחריפה, במיוחד בעתות משבר וחירום

המבקר ממליץ למשרד הרווחה ולשאר הגורמים להשלים לאלתר את הקמת המערך הלאומי, להסדיר את עבודת הוועדה הבין-משרדית, לקדם את הקמת מאגר הנתונים הממוחשב ולהתאים את המענים והתקציבים למציאות המחריפה, במיוחד בעתות משבר וחירום. השאלה שנותרת פתוחה היא האם גם הפעם, ההמלצות יישארו על הנייר, בזמן שעוד ועוד משפחות נותרות ללא הגנה.