רעש אדיר מחריד את האולם. צליל מתכת פוגעת בדבר מה אחר בעוצמה, כמו תאונה, כאילו משהו התמוטט. כל מי שנמצא במוזיאון מסתובב בבהלה, רגע אחרי ששער ברזל נטרק אל קיר ומזעזע אותו. לאחר שהשיג את תשומת הלב חוזר השער על צירו את כל הדרך, ונטרק בכוח לצד השני. סדקים קטנטנים חדשים נפערים בקיר, טיח נופל על הרצפה. 

“בכל פעם ששער נסגר, הקיר שמחזיק אותו נסדק עוד קצת", נכתב בהסבר על העבודה של האמנית ההודית שילפה גופתא. בכל פעם שסוגרים את השער – על אדם, חופש, גבול – עצם הפעולה מחלישה את עצמה, ומתחיל תהליך הפוך: נפילה של החומה, לקראת שחרור. הצופים בשער, שנחבט בקיר פעמיים כל חצי שעה, וכבר ביקע קירות במקומות בהם הוצג בעולם, יודעים ששערים רבים יצטרכו להיטרק ואנשים רבים יאבדו את החופש שלהם, לפני שהסדקים יפילו את החומה. 

ועדיין, זהו אחרי המסרים האופטימיים, במקום הזה ובכלל. עשרות עבודות אחרות שמוצגות בתערוכת האמנות הענקית הזו, ומוקדשות כולן להגירה, נושאות ברובן מסרים קשים הרבה יותר. בעבודה שנקראת "ההיסטוריה חוזרת על עצמה", למשל, עומדות בטור דמויות עץ: פליט מאפריקה עם ילדה, פליט שואה יהודי כפוף, על כתפו מגן דוד צהוב, פליטה ערביה עם תינוק על הגב שאין דרך לדעת אם נמלטה מסוריה או מפלסטין, זה גם לא חשוב. הדמות הראשונה בטור נשארת ללא זהות. פליט, סעיף כללי. אנחנו לא יודעים מי יהיו הבאים שיובילו את השיירה העגומה הזו.   

הפניקס Fenix הוא מוזיאון הגירה ראשון מסוגו בעולם, שנפתח במאי השנה ברוטרדם שבהולנד. אם מוזיאוני הגירה אחרים, כמו בדבלין או בניו יורק, עוסקים בהגירה המקומית בגישה היסטורית, הפניקס הוא מוזיאון גדול ומרשים שמציג עשרות עבודות אמנות, רבות מהן הוזמנו במיוחד מאמנים נודעים לתערוכת הקבע שלו, המתייחסות לנושא בצורה ישירה או ישירה פחות, והוא עוסק בתופעה העולמית הרב זמנית. 

לא במקרה הוא נמצא ברוטרדם, עיר שהנמל שלה הוא מהגדולים והחשובים באירופה, שהייתה במשך מאות שנים שער ההגירה ליבשת וממנה, ויותר ממחצית האוכלוסייה שלה מורכבת ממהגרים בני דורות שנים, מכל התקופות ומרחבי העולם. המבנה בו שוכן המוזיאון הוא האנגר עצום בן יותר ממאה שנה, שהיה מחסן משלוחים של חברת ספנות הולנדית גדולה ועמד נטוש במשך שנים רבות, עד ששופץ והפך לפניקס. דרך החלונות הגדולים והיפים שלו אפשר לראות את הנמל, ותרשים שפרוש לפניהם מתאר את העיר לאורך השנים, כשעוד ועוד רבדים של נדידה והגירה משנים אותה לעומק. 

***

הדבר הראשון שנתקלים בו הוא גרם המדרגות של המוזיאון, שהוא פסל העומד בפני עצמו, עבודה של משרד האדריכלות הסיני (MAD architects) שנבחר לעצב את הפניקס (נמצא, באופן סימבולי ומעשי, באיזור בו שכנה צ'יינה טאון של מהגרים סינים קדומים). 

גרם המדרגות מכונה "הטורנדו", אבל המקומיים כבר קוראים לו "המגלשה" (הוא באמת נראה כמו מגלשת מים שיצאה משליטה), וזה אלמנט כסוף עצום המחבר את הקומה הראשונה אל תצפית בגג, מאפשר לך לעלות ולרדת ולראות את עצמך ועוד המוני זרים מכל נקודה.

בקומת הכניסה ממוקם מבוך, חדר רחב ידיים שהוא לבירינת של מזוודות מהגרים מוצבות זו על גבי זו, וקולות שמספרים את סיפורי ההגירה שלהם. עשרות אנשים מסתובבים בשתיקה ומקשיבים לקולות מהעבר. 

תערוכת הצילום "משפחת המהגרים", היא מחווה מרשימה לתערוכה הנודעת "משפחת האדם" משנות ה-50 של המאה הקודמת, לאחר מלחמת העולם השניה. שתיהן מכוונות לאוניברסליות ולאנושיות המשותפות לכל בני האדם, שגדולות מן ההבדלים, המצוקות, המלחמות, וכל מה שמנסה להעלים את האדם והפרט לטובת היסטוריה ונרטיבים.

ליבו של המוזיאון הוא התערוכה All directions בקומה השניה, המחולקת לששה נושאים: הגירה, זהות, הון, גבול, מנוסה (FLIGHT, או גם טיסה) ובית. התערוכה דורשת שעות רבות כדי להקיף אותה, עם כמות בלתי נתפסת של עבודות מתחומי אמנות מגוונים מאוד: ציור, פיסול בכל חומר אפשרי, צילום – תיעודי, אמנותי ומה שבאמצע, עבודות וידאו, רקמה, שטיחי קיר, מיצגים כמו טנדר שהובא לשם עמוס חבילות ושקים צבעוניים, אוטובוס בד שנבנה במיוחד ואפשר להכנס אליו לשבת עם מהגרים ניו יורקיים עשויים ספוג, או וילון ענקי עשוי סיבים של סמרטוטי רצפה שמהגרים מנקים איתם את הבתים במקומות אליהם היגרו.

"להיות מהגר", אמר לי סמי מיכאל ז״ל, "זה כמו להתאבד. למות בצד אחד, עם תקווה קלושה לקום פעם לתחייה בצד השני".

יש שם אסטרונאוט מהגר, ודמות שבנויה כולה מתיקי ההגירה הצבעוניים שמתרוצצים על מסועים בכל רחבי העולם, מאחוריה מפת אטלס עשויה מהבד הזול והמוכר. עבודות רבות עוסקות במטען שמביא איתו המהגר – כמו שקים עלובים למראה עשויים כסף טהור. את פסל החירות פיסלו שם מחדש שם עם פרצוף של אישה אפריקאית (וטענה שהדוגמנית היתה שחורה, והאמן פיסל אותה כאישה לבנה). 

עבודת וידאו מציגה שני מהגרים, אם ובנה, חסרי זהות, במסע הליכה אינסופי, מתרחקים ממך בכל פעם שנדמה שהם מתקרבים סוף סוף. צילומים מלווים מסעות של מהגרים על טנדרים או סירות עץ, אחת כזו – ששימשה פליטים סוריים והגיעה לאירופה – מוצגת שם במלוא עליבותה. ציור יפהפה של פליט גנרי, עטוף שמיכה צהובה, משוטט כמו עוד מאה מיליון אנשים שמחפשים ביטחון ובית.   

האמנית הישראלית אפרת זהבי, שמתגוררת ברוטרדם יותר מעשרים שנה, הכינה במיוחד עבור הפניקס סדרת פסלי פלסטלינה של 116 אנשים שפגשה וראיינה לאורך השנים. את כולם, היא מספרת, שאלה לאן הם הולכים, לאן מועדות פניהם. כולם, ללא יוצא מן הכלל, סיפרו לה בתגובה מהיכן באו. 

ובאמת הקו האחד שעובר בכל התערוכה, לאורך הנושאים המשתנים שלה, הוא התחושה שכולם מחפשים את המקום שממנו באו, ולאו דווקא את המקום אליו הם הולכים. שתהליך ההגירה הוא מעין הווה מתמשך, שכמעט בלתי אפשרי לראות ממנו את העתיד. 

לפני שנים רבות ראיינתי את סמי מיכאל ז"ל, בתכנית שהוקדשה להגירה, על הדרך שבה הגיע לישראל מעיראק. "להיות מהגר", הוא אמר, "זה כמו להתאבד. למות בצד אחד, עם תקווה קלושה לקום פעם לתחייה בצד השני".

***

אני לא כתבת אמנות, מוזיאונים או רחמנא ליצלן תיירות. רוב חיי המקצועיים כתבתי על הגירה, בעיקר לתוך ישראל. כשנפתח המוזיאון ברוטרדם ידעתי שאני חייבת להגיע לשם, וזה קרה מהר מאוד בזכות המהגרת הפרטית שלי, שחיה כבר יותר מעשרים שנה כמה דקות נסיעה מרוטרדם (ובסיוע שתי ילדות שרצו לראות הגירה מהקוטב ומאפריקה, אל גן החיות הקסום של העיר).

אני לא יודעת מה ציפיתי למצוא שם, כי תשובות הרי אין. גלי הגירה עצומים ממשיכים לשטוף את העולם, ובכל פעם שנראה שמקום אחד נרגע, קמים גלים אחרים, לא צפויים, ומרחיבים את מה שחשבנו שאנחנו מכירים, מעבר לכל גבול של יכולת אנושית להבין.

מי היה מאמין שבמאה הזו ישליך הים גופות של ילדים על חופי אירופה? אנחנו חיים במציאות ובתקופה שהיכולת להבין אותן הולכת ונעלמת. 

יום לפני כן ביקרתי באמסטרדם בתערוכת צילומי העיתונות הבינלאומית world press, ויצאתי אבלה וחפוית ראש. במשך שנים היתה התערוכה הזו עבורי פתח הצצה לעולם שבחוץ, לעבודה עיתונאית, מאבקים על זכויות אדם, חשיפת עוולות, מלחמות וגם רגעי אור בחלקים אחרים של הקיום האנושי. 

עד השנה היתה תחושה, מלכתחילה מוטעית, שאנחנו חלק מ"העולם המערבי", שמסתכל (בין היתר, דרך המצלמה) על הצרות של "שם". השנה ברור כשמש ששם זה כאן, מרבית זוועות העולם מתרחשות גם אצלנו ותחת אחריותנו (מלחמה, רעב, הפצצות, ילדים במצבים מחרידים, מאבקים ודיכויים, שחיתות. רק בתחום אסונות הטבע יש כמה שעדיין אין כאן). הצילום הזוכה בתחרות הוא של ילד פלסטיני קטוע שתי ידיו מהמלחמה בעזה. 

מה יש לי לחפש עכשיו במוזיאון ההגירה, שיפי עבודותיו לא יכול לכסות על מציאות קשה, מרה וכעורה? 

לפני יותר מעשרים שנה ליויתי למטוס את ננה הולדברוק, מראשי הקהילה האפריקאית, שבמשך שנים סיקרתי את מאבקם להישאר לעבוד בישראל ולקבל מעמד שיאפשר זאת. המאבק נכשל, רובם גורשו או עזבו בלית ברירה. הפרידה היתה עצובה, ידענו שכנראה לא נתראה יותר. את הכתבה ההיא סיכמתי בהשלמה מסוימת – ננה צריך לעזוב, כי אין במקום הזה מספיק אוויר לכולם. 

הדבר היחיד שמצאתי ברוטרדם, הוא הדבר שמאז רק הלך ונעלם עבורנו: אוויר, היכולת של אנשים להיפגש במקום אחד ולדבר על עבר ועל הווה ולרגעים על עתיד. אפילו הקמה של מוזיאון כזה היא אקט של אופטימיות, פנס של מגדלור באפילה הולכת וגדלה.