מאז 7 באוקטובר 2023, נסק מפלס האלימות בין ישראל לפלסטינים לרמות שלא נראו בעבר. למרות זאת, נרשמו מאז מספר רגעים שבהם הגעה לרגיעה נראתה אפשרית מעט יותר. בנובמבר 2023, שבעה ימי הפסקת אש אפשרו שחרור של יותר ממאה חטופים. בינואר 2024, תבע בית הדין הבין לאומי לצדק מישראל לשנות מן היסוד את המדיניות הצבאית שלה כדי למנוע רצח עם. בספטמבר 2024, הפגינו חצי מיליון ישראלים בעד הפסקת אש שתביא לשחרור החטופים, ואילו נשיא ארה"ב דאז ביידן קידם מתווה רב־שלבי להפסקת אש קבועה ברצועת עזה.
למרות זאת, הקהילייה הבין לאומית לא הצליחה לנצל אף לא אחת משעות הכושר הללו ולכפות על שני הצדדים מנגנון שיגן באופן קבוע על חייהם של אזרחים. לדברי פרופסור אלי מקארת'י, מומחה לפתרון סכסוכים מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, בשלה העת לנסות שיטה חדשה. במאמר שפרסם לאחרונה במגזין הגאופוליטי האינטרנטי סאדא מיסודה של קרן קרנגי לשלום עולמי, הוא מסביר מהי שיטת UCP/A, ומדוע היא אולי תוכל לתרום לשלום באזור.
"הגנה על אזרחים וליווי לא־חמוש" (ובאנגלית Unarmed Civilian Protection and Accompaniment (UCP/A היא מערכת ערכים ועקרונות שנועדו להגן על אזרחים באזורי מלחמה. היא משרתת את הרעיון של ביטחון בר־קיימה (sustainable security), קרי יצירת מנגנונים שיבטיחו את שלומם ואת ביטחונם של אזרחים במצבי סכסוך לאורך זמן, אולם מבקשת להשיג אותו באמצעים לא־אלימים. ביסוד השיטה עומדת האמונה שניתן להגן על אזרחים מפני כוח צבאי גם בלי להשתמש בכוח צבאי נגדי אלא באמצעים "רכים": אמצעים כאלה, לדברי מקארת'י, כוללים "בניית אמון הדדי בין קהילות שונות, שיקום האנושיות של נפגעי אלימות ויצירת מרחבים שבהם ניתן לטפל בגורמי היסוד של העימות".
עשרות ארגוני שלום ברחבי העולם אימצו את עקרונות השיטה, והשיגו תוצאות חיוביות בהגנה על אזרחים בעימותים מסוגים שונים בכל רחבי העולם
בפועל, הגדרה זו יכולה להיתרגם לשורה של פרקטיקות מעשיות שמקלות את המחירים ההומניטריים שהמלחמה גובה מאזרחים. פעולות כאלה, מקארת'י מדגים, יכולות לכלול למשל הבטחת סיוע הומניטרי וטיפול רפואי; ניטור של הפסקות אש וסיוע לגורמים שאמונים על אכיפתן; דיווח על הפרות של זכויות אדם בעת לחימה ויצירת מנגנונים לטיפול בהפרות כאלה; ייעוץ למקבלי החלטות בתהליכי משא ומתן כדי להקל את ההגעה לפתרונות דיפלומטיים ולהבטיח שהם מיטיבים עם אזרחים; פעילות חינוכית שתעודד הכלה ואמון בין צדדים עוינים; תחזוקת מרחבים לטיפול בהשלכות של אלימות, לשיקום פסיכולוגי של קורבנות ולהתמודדות עם טראומה ועוד.
עשרות ארגוני שלום ברחבי העולם אימצו את עקרונות השיטה, לדברי מקארת'י, והשיגו תוצאות חיוביות בהגנה על אזרחים בעימותים מסוגים שונים בכל רחבי העולם. מקולומביה ודרום סודאן ועד עיראק ואוקראינה, UCP/A מגינה על אזרחים באזורי סכסוך.
לא אפשרי בישראל?
אל נכון, מקארת'י מודה, יהיו שיטענו בישראל כי השיטה לא תוכל לעבוד. "המצב הנוכחי בישראל ובפלסטין מורכב מדי", הם יזהירו, "ופערי הכוחות בין צה"ל לבין החמושים הפלסטינים הם גדולים מכדי שאפשר יהיה להגן על אזרחים ללא שימוש בכוח". ממילא, הם יוסיפו ויטענו, אף ארגון הומניטרי לא יהיה מוכן להסתכן בלנסות להגן ללא נשק על אזרחים מפני כוחות חמושים; ואפילו אם יקום ארגון כזה – "האם ייתכן שהוא יזכה לאמונה של ממשלת ישראל ושל המתנחלים ויוכל לשתף איתם פעולה?".
התשובה לדבריו היא ששיטת UCP/A למעשה דווקא עבדה בארץ. במקרים רבים היא מומשה בהצלחה גם כאן, בפרט בגדה המערבית, בדמות פעולתם של ארגונים כמו תעאיוש, עומדים ביחד, מסתכלים לכיבוש בעיניים ואחרים. בין ההצלחות של השיטה בארץ ניתן למנות: בלימת מתקפות של מתנחלים על קהילות רועים ונוודים בדרום הר חברון, ליווי חקלאים פלסטינים לעבודתם והקלת תנועתם במחסומים, סיכול מאמציהם של מתנחלים לחסום שיירות של סיוע הומניטרי ועוד.
שיטת UCP/A למעשה עבדה בארץ, ובפרט בגדה המערבית. בשלב זה אומנם מדובר בהישגים בהיקף מצומצם, אולם הדבר יכול להשתנות
מקארת'י מעיד שהוא עצמו השתתף במשלחת של ארגון "נוצרים למען הפסקת אש" בישראל, משלחת ש"באמצעות נוכחות מגוננת הצליחה לבלום מתקפות של מתנחלים נגד קהילות בדואיות". בשלב זה אומנם מדובר בהישגים בהיקף מצומצם, אולם הדבר יכול להשתנות: "מה היה יכול לקרות", הוא שואל, "אם למאמץ היו מצטרפים עוד מאות רבות של פעילי הגנה אזרחית מיומנים ומתורגלים היטב? מה עוד הם היו יכולים להשיג בגדה המערבית ואפילו בעזה ובסביבתה?".
המפתח להצלחה – בארה״ב
כדי להפוך את שיטת UCP/A לאמצעי לכינון ביטחון בר־קיימה בהיקפים רחבים יותר בישראל, נדרשת גם פעולה ממוקדת יותר מול מקבלי ההחלטות המקומיים. בנקודה זו מקארת'י, שפועל וכותב בהקשר אמריקני, מטיל את עיקר האחריות על ארצות הברית. לדעתו, הממשל האמריקני, בתמיכת שדולות אמריקניות לקידום זכויות אדם, מוכרח להטיל את כל כובד משקלו כדי ללחוץ על ישראל לאמץ מדיניות שוחרת שלום. עד כה, לדבריו, הממשל האמריקני "תרם להרס ולטראומה המסיביים", ואפשר לישראל "לבצע מעשי זוועה המוניים תחת תואנה של 'הגנה עצמית'". כעת, לדעתו, הגיע הזמן לשנות גישה.
"כעת", הוא מסכם, "לשיטת 'הגנה על אזרחים וליווי לא־חמוש' יש פוטנציאל משמעותי לתרום לביטחון בר־קיימה ברחבי האזור". אין עיתוי מתאים יותר ליישם את השיטה בארץ: התשתית הרעיונית והאידאולוגית קיימת, ישנם מספיק ארגונים שכבר מדגימים את הצלחתה, והצעדים להמשך ברורים – להגדיל את היקפי הפעילות והמשאבים, להגביר את הלחץ על מקבלי ההחלטות ולערב גורמים רבים יותר מהאזור ומהעולם. "אם לא עכשיו", הוא חותם, "אימתי?".
איתי מלאך כותב בפרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת.
