זה לא מהטקסטים הזועמים, אין כאן כוונה לסקול אף אחד. אף אחד גם לא ממש אשם. לא משהו מיוחד, סתם יום רגיל כזה, חם במיוחד, בכיסא גלגלים. 

מחליטים לנסוע, רק אני ובתי רומי ליום כיף בחיפה, מוזיאון המדע. מזמינים כרטיסים באינטרנט. כתוב שיש הנחה לנכים, אבל אין אפשרות כזאת באתר. מנסה בטלפון, לא עונים. חוזר לאינטרנט, מזמין ומשלם כרטיס רגיל בתקווה שבקופות יזכו אותי.

הלאה: רכבת ישראל. צריך לתאם נסיעה, כי הרכבת לא נגישה סתם כך. אתה צריך להודיע באיזו שעה תגיע, לאיזו תחנה, לאן תיסע, וגם מתי תחזור, באיזו שעה ומאיפה לאיפה, כדי שמנהל התחנה בכבודו ובעצמו יבוא ויעלה אותך על מעלון עצום שתפקידו להעביר אותך רווח של 20 ס"מ בין הקרון לרציף. 

• התאהבתי בצלקות שלי- הפקת אופנה ללא גבולות
• נכי צה"ל, תפסיקו להשוויץ במכוניות חדשות
• אין כניסה לכיסאות גלגלים- האומנם מדובר במקרה של מנהל חסר לב המתאכזר לדייריו?

נוסעים. 

נהנים ומשחקים טאקי ברכבת. מגיעים לחיפה – בת גלים. מנהל התחנה עם המעלון עולה לקרון: ״אתה יורד?״ 

לא, אני לא יורד. אני נוסע לחיפה מרכז. 

״אבל הודיעו לי בת גלים״. 

אוקיי, אבל אני נוסע לחיפה מרכז.

״אז למה לא הודעת״?

הודעתי. אולי תעדכן אותם כי זו התחנה הבאה. 

״טוב, אעדכן, אבל זה ממש לא בסדר״.

אוקיי, לא בסדר.

אני מוותר ולא עונה על הגערות שלו. צריך לשמש דוגמה אישית לרומי. סבלנות. סובלנות.

יאללה, מגיעים. לוקחים מונית מתחנת הרכבת למוזיאון המדע. הנהג לא הכי מרוצה מזה שהוא צריך להעמיס כיסא גלגלים ולא מסתיר את זה. תוך כדי שהוא מעמיס, צועק לו נהג אחר שהוא עקף את התור. ״נראה לך שאני צריך את זה?״ צועק לו בחזרה נהג המונית תוך שהוא מפנה את ראשו כלפי כיסא הגלגלים. אני מתעלם וממשיך לצחוק ולשוחח עם רומי. כמעט נעלב, אבל מחליט שלא. אני רגיל. 

מגיעים למוזיאון. המונית מגיעה לשער, שואל את השומר – איפה הכי טוב להוריד נכה? כאן. סבבה. יורד, פורק, מרכיב את הכיסא. איפה הכניסה? 200 מטר למעלה, עלייה תלולה. לא יכול לעלות. המונית נסעה. אז למה לא אמרת למונית להקיף את הבניין ולהוריד אותי מלמעלה? לא מתעצבן. דוחף. רומי עוזרת.

טוב, הגענו. בקופה לא מזכים על הכרטיס במחיר מלא. צריך לכתוב מכתב. בסדר. נכתוב. לא מתעצבן, צריך לשמש דוגמה.

יורדים לכיוון הרחבה של המוזיאון. המעלון לתצוגה העיקרית לא עובד. יש מספר טלפון. מתקשר. לא עונים. חוזר לקופות. קוראים לטכנאי. הוא לא מצליח לתקן. קוראים לעוד טכנאי. גם הוא לא מצליח. מוותרים. 

נכנסים לתערוכה של צינורות החיים. את החלק הזה אתה לא יכול ובחלק הזה לא ממש נגיש, ורומי הולכת עם המדריכה ואני נאלץ לחכות רוב הזמן בצד. לא מתעצבן. דוגמה אישית אמרנו.

צמאים. הקפטריה נגישה אבל יש מין כזה מחסום כניסה מסתובב בכניסה ואי אפשר להזיז אותו. מבקש עזרה מאחת האמהות שתקנה מים. יאללה, לא מתרגזים.

לפחות בציורים של רומי תמיד יש גישה לכיסא גלגלים

ביציאה הרחוב בשיפוצים. אין מדרכה. רק חול. 

מקיפים את הבניין. חום אימים. אין מוניות.

מתגלגלים במורד הכרמל לכיוון תחנת הרכבת. תופסים ספיד ורומי אומרת: ״איזה כיף שאתה בכיסא גלגלים. אבא״.

יום רגיל.

בועז קרמר הוא ספורטאי פראלימפי ומנהל מרכז הספורט לנכים (ספיבק)