צילום: ג'ניה מרמלדובה
1.
בשבוע שעבר כתבתי כאן על הארוע המוזר הזה בתוכנית הבוקר של אברי גלעד בערוץ 2, שבה המנחים קראו פרק תהלים למען שחרור הנערים החטופים, בשידור ישיר, משל היו מבצעים ניתוח לב פתוח, אבל מהסוג שהרופא יוצא ממנו למשפחה ואומר: תשמעו, אני את שלי עשיתי, אין לי מושג אם זה עובד או לא.
אברי שם כיפה גדולה, רב הקריא פרק תהלים בהטעמה ובדרמטיות, במסך מפוצל הועבר ארוע מקביל בכותל המערבי, וכולם – המנחים, הרב האורח, ערוץ 2 בכבודו ובעצמו – הפצירו בצופים בבית לעשות את זה איתם במקביל.
ואנשים רבים המכירים אותי כסוג של אדם דתי, כזה שמניח תפילין ומתפלל שלוש פעמים ביום, קראו את דברי הליצנות שכתבתי, ותהו למה זה בסדר להתפלל בבית כנסת, אבל לא בטלוויזיה. וחשבו שיש בזה משום הצביעות, לצחוק בפומבי על דבר שאני עושה בפרטי.
ונראה לי שאלה שאלות ששוות תשובה. אז ברשותכם, אני מפקיע את הטור הזה, חד פעמית, מהמנדט המצחיקולי שלו, ואנסה להשיב על זה ברצינות.
2.
קודם כל, אני חייב להודות, זה היה רגע טלוויזיוני מרתק. מצד אחד, הרמת ידיים מוחלטת של מה שפעם היה קרוי עיתונאות – מקצוע שבמרכזו אמור להיות אדם סקרן ששואל שאלות. אבל בואו נודה על האמת: הידיים הורמו הרבה, הרבה קודם. אחרי שבוע שלם של שידורים חיים מלאים בפטפוטי סרק, בהמתנה לחדשות שלא מגיעות, מה נותר להם לעשות? להביא שוב את יעקב פרי שיגיד שהשב"כ עושה את מיטב יכולתו, אבל כרגע אי אפשר עוד לדבר על זה? מה כבר ההבדל בין רב שמקריא תהילים לבין אלוף במיל' שאומר בקול סמכותי שצריך לסמוך על צה"ל? הרב, לפחות, מאמין במה שהוא אומר. ובואו לא נשכח שהצופים נדרשו להצטרף לתפילה. טלוויזיונית, זה הרבה יותר מעניין.
אבל גם הרבה, הרבה יותר מסוכן. משתי סיבות:
ראשית, כי אתה מחולל ארוע טלוויזיוני שהמכניזם שלו דומה באופן מרתיע להצבעה באס-אם-אסים בגמר "כוכב נולד". ובכך אתה מאשר לציבור תמים לקחת עוד צעד לכיוון עבודת אלילים. אתה מניף את הלוגו שכתוב עליו "חדשות", ונותן אישור מעל הבמה הכי מרכזית בעיר, לא רק לתפיסה שיש בורא עולם – אני האחרון שיש לו בעיה עם זה – אלא לתפיסה שהקב"ה מקשיב לסלבריטיז; שכולנו משתתפים עכשיו בארוע טלוויזיוני חשוב, שעם עוד קצת מאמץ, בורא עולם לא יוכל להתעלם ממנו.
אין תפיסה אלילית מזו.
ושנית, כי תפילה שעשית בשידור חי בערוץ 2, היא תפילה בשירות הרייטינג, בשירות ה"ארוע הטלוויזיוני", אחרת היא לא היתה מתקיימת. ולכן כבר איננה תפילה – אלא הצגה של תפילה.
ולכן, אם אתה באמת מאמין שיש מי שמקבל תפילות בשמים, אז הצגת התפילה שלך לא רק הפחיתה את הסיכוי שתפילתך תתקבל, אלא גם גרמה סוג של חילול שם שמים בפומבי. (ועכשיו, בדחילו ורחימו, על למה תפילות מתקבלות ולמה לא:)
3.
לא בטוח שזה המקום לדבר על הדברים הללו, ואולי אני חוטא באותו חטא הרהב של מי שנושא תפילה בטלוויזיה, אבל לא נראה לי שאפשר להתחמק מזה. אז זה מה שהבנתי בחיי עד כה, על תפילה. והדברים עומדים על ניסיון אישי בלבד.
תפילה, מלשון "פילול". שפירושו "התקשרות".
כלומר, התקשרות של האדם העומד בעולם הזה, עם אור האינסוף המקיף אותו, אך אינו מגיע לעולם אלא טיפין טיפין, כמראה מעוותת. כחומר שיש לו סוף. כהבל הבלים.
והנה, באמצעות הדיבור המתמשך, היומיומי, הטכני לפעמים, המתעקש שיש אינסוף למרות שלא רואים אותו, שיש משמעות למרות שלא מבינים אותה – על ידי זה חלה התקשרות.
ובמובן הזה, התפילה תמיד נענית. גם התפילות של אברי גלעד, גם התפילות של אנה פרנק. גם שלי, גם שלכם. השאלה איננה "למה תפילות אינן נענות" – הן תמיד נענות. אבל לעתים רחוקות הן נענות כמו שאתה רוצה.
אתה מתפלל כי משהו כואב לך, והכאב הזה מניע אותך להתקשר למקור הכאב, שהוא מקור הכל, ועצם ההתקשרות מביאה אור קטן שנכנס לראש הסולם הזה, שאתה עומד בתחתיתו וצועק.
אבל את האור הזה אתה בקושי רואה. ובוודאי שהוא לא יורד עד אליך ומאפשר לך לזכות בטוטו. (אבל:)
4.
אבל אתה כן יכול לחוש בו, לרגע. אם אתה לומד לכוון את עצמך להרגיש אותו.
ואז, עצם זה שהרגשת לרגע את נוכחותו של האינסוף בחייך, משנה משהו בתודעתך. ואז, התפילה הבאה שלך תהיה קצת יותר מכוונת. הקשר הבא, יהיה קצת יותר חזק. זה הכל.
להוציא כמובן אנשים שהסולם שלהם כל כך שלם ומתוקן, שאור שנכנס מלמעלה מגיע ישר למטה. אלה לא אנשים שמתפללים בטלוויזיה, בדרך כלל (אז מה נסגר: זה רע או טוב, ערוץ 2 מתפלל למען החטופים?)
5.
גם טוב וגם רע.
הטוב: כי הוצגה לראשונה בטלוויזיה תפילה כאפשרות לגיטימית. כאפשרות שזה עובד, לא כאנתרופולוגיה. וגם, כי זה עדיף על ואליום וכסיסת ציפורניים.
ורע, כי אחת מהשתיים:
או שימצאו אותם בריאים ושלמים, ואז צופים תמימים דיים יתחזקו בעבודת אלילים של התייחסות לבורא עולם כאל משהו שאפשר לסגור אתו עסקאות: אני אעשה בשבילך ככה, אתה תתן לי ככה.
או, שחס ושלום הם לא יחזרו. ואז אותם אנשים שעשו את המאמץ והתפללו יחד עם אברי גלעד, יתמלאו כעס ובושה שהתפתו לדברי הבל, ויתרחקו עוד יותר.
ועדיין, בסופו של דבר, עדיף להתפלל מלא להתפלל. תמיד, ובכל מצב נתון. עוד קצת אור, בבקשה, כמו שהתחנן גתה על ערש דווי.
