ערוץ 10, כך דווח, החליט להוריד מלוח שידוריו את התכנית "לילה כלכלי" כדי לשפר את רצועת הלילה שלו לקראת התחרות מול "קשת" ו"רשת". "ככל הנראה" נכתב בדיווחים, גם בשל "אי שביעות רצון מההיבט התכני", זאת לאחר ש"באחרונה העניקה התכנית במה נרחבת, לצד פרשנים כלכליים קבועים, גם לפעילים חברתיים בעלי מסרים ביקורתיים יותר". אמ;לק: ערוץ 10 סבור שהבמה שניתנת ב"לילה כלכלי" למסרים הביקורתיים של הפעילים החברתיים פוגעת בתחרותיות שלו ולכן מוריד את התכנית.
ידיעה זו מעוררת תמיהה, שכן ערוץ 10 בנה את המוניטין של על "מסרים ביקורתיים" – כמו אלו שמביאים, למשל, רביב דרוקר, ירון לונדון, מתן חודורוב, ואחרים – ודווקא משום כך מעדיפים אותו רבים על ערוץ 2. תחת עריכתו של רועי ברק הפך "לילה כלכלי" להיות ספינת הדגל של "המסרים הביקורתיים" של ערוץ 10: התכנית נתנה ביטוי למגוון של קולות כלכליים-חברתיים אלטרנטיביים, עימתה אותם עם עמדות ממסדיות ורכשה בהדרגה מעמד של אחת מזירת הדיון הכלכלי המעניינות והמאתגרות המשודרות בישראל. כך, ככמוסה מקומית של MSNBC הפכה "לילה כלכלי" לכיכר העיר של הביקורת החברתית בישראל.
עולה, שערוץ 10 מוכן לשדר "מסרים ביקורתיים", אך לא כמו אלו שהעלתה "לילה כלכלי". הבחנה זו, בין מסרים ביקורתיים "חיוביים" ל"שליליים", עשויה להיות המפתח להבנת ההחלטה להוריד את "לילה כלכלי". יותר מכך, הבחנה זו מלמדת גם משהו חשוב על תפקיד "הביקורתיות" בתעשיית החדשות.
בעקבות מחאת 2011 גילו הערוצים השונים את הפוטנציאל המסחרי של הביקורת הכלכלית והרחיבו את הדיון הביקורתי ביוקר המחייה, אי-השוויון והון-שלטון. "לילה כלכלי" בתצורתה הנוכחית עוסקת בכל אלו, אך מעניקה מקום נרחב גם לביקורת הסדר הכלכלי הניאו-ליברלי ולהנחותיו. בעוד הפרשנות הרווחת של תעשיית החדשות הישראלית מציגה את עושק הצרכנים, העמקת העוני והתעצמות ההון כסטיות שראוי וניתן לתקן במסגרת הסדר הניאו-ליברלי, "לילה כלכלי" זימנה אל המסך גם פרשנים שנתנו ביטוי להשקפה שקלקלותיה של הכלכלה הישראלית אינן סטיות מחוקי המשחק של משטר ההפרטה אלא המימוש שלהם, כלומר שהן אינן טעות אלא מדיניות.
נראה אפוא שביקורת הסדר הניאו-ליברלי – להבדיל מחשיפת קלקלותיו – היא מקור "אי שביעות רצון מההיבט התכני" של "לילה כלכלי".
מדוע מאפשרות תכניות הכלכלה את חשיפת קלקלותיו הנפרדות של משטר ההפרטה, אך נמנעות מביקורת הסדר הניאו-ליברלי כמכלול? התשובה לשאלה זו כרוכה בהבחנה בין התיפקוד הפוליטי השונה של ביקורת המכלול לביקורת גילוייו: ביקורת המכלול מאיימת על הסדר הניאו-ליברלי, בעוד שאת ביקורת גילוייו הנפרדים אפשר לרתום כאמצעי לשימורו והעמקתו.
ביקורת כשליו של משטר ההפרטה ממלאת בתעשיית החדשות תפקיד כפול: היא מעוררת מודעות לאי-הצדק ולחוסר היעילות הגלומים בו; אך גם יוצרת אשליה שביקורת זו היא חלק ממנגנון תיקון-עצמי הטבוע בו, המאפשר לו להתגבר על קלקלותיו ולכן מייתרת את המאבק בניאו-ליברליזם כשיטה. תפקיד דומה ממלאים, למשל, סרטי הפשע המשמשים כאלגוריה לקפיטליזם: הם חושפים את פינותיו האפלות רק כדי שנצחון "הטובים" על "הרעים" בסיומם יצור קתרזיס המבטל את האיום שבסדר הקיים, מאשרר אותו ומאפשר את העמקתו.
האופן שבו ניתן להפוך את ביקורת כשלי הניאו-ליברליזם למנגנון לאישרורו ניכרת גם בפוליטיקה, כפי שמלמדת המחאה החברתית ב-2011: מעמד הביניים הפגין נגד תוצאות מדיניותו של נתניהו לא כדי להחליפה, אלא כדי לתבוע ממנו לממש את הבטחותיו. נתניהו מיהר לעמוד על האופי המאשרר של המחאה, פיזר מעט הבטחות ריקות, שדי היה בהם לשכך את זעמם של רוב המפגינים, שחלקם אף מצאו פורקן למחאתם בהצבעה לכפילו הכלכלי של נתניהו, לפיד. וישראל לא לבד. נצחונו של דונלד טראמפ הוא עוד דוגמה לשימוש שנעשה בביקורת גילוייו השונים של הניאו-ליברליזם דווקא כדי להעמיק את שלטונו.
כדי שלא ליפול במלכודת אישרור הניאו-ליברליזם, על "המסרים הביקורתיים" לחרוג מעיסוק בכל אחד מקלקלותיו בנפרד, ולדון בו כשיטה ומתוכה לבקר את כשליו השונים.
זה בדיוק מה שעשה ברני סנדרס. רבים זיהו דמיון בין הנושאים שטראמפ וסנדרס העלו לראש סדר היום של מסע הבחירות שלהם: שניהם עסקו בנישול שכפה הניאו-ליברליזם על מעמד העובדים האמריקאי. ההבדל המהותי ביניהם בלט לא רק בדרכי הפיתרון אלא גם באופן מיסגור הבעיה: טרמאפ הצביע על שורה של מצוקות והציע לפתור כל אחת מהן בנפרד במסגרת הסדר הניאו-ליברלי ומתוך הקפדה שלא לפרוץ את הנחותיו, משמע, לגייס את קורבנות הניאו-ליברליזם כדי להבטיח את שימורו. סנדרס, לעומתו לא נלאה מלהצביע על האופן שבו כשליו של הניאו-ליברליזם הם רק פנים שונות שלו, וקרא להיאבק בו על ידי אימוץ ההיגיון של הסוציאליזם-הדמוקרטי כמפתח לתיקונה של אמריקה.
ב"לילה כלכלי" רועי ברק עשה ברני סנדרס. אכן, כפי שמציין הדיווח על הורדתה, "באחרונה העניקה התכנית במה נרחבת, לצד פרשנים כלכליים קבועים, גם לפעילים חברתיים בעלי מסרים ביקורתיים יותר". כלומר "לילה כלכלי" פרצה את המסגרת של הביקורת המאשררת של הניאו-ליברליזם ונתנה ביטוי למגוון תפיסות שביקרו לא רק את גילוייו של משטר ההפרטה הישראלי, אלא גם את הנחותיו.
בכך "לילה כלכלי" לקחה צד בוויכוח הציבורי בישראל, אולם באותו מובן גם הורדתה היא במובהק לקיחת צד. יתר על כן, במצב בו חלק גדול מתכניות הטלוויזיה בישראל מגוייסות להפנמה של הנחותיו של הניאו-ליברליזם, קיומה של תכנית לילית אחת המאתגרת אותן נראית כמינימום דמוקרטי מתבקש.
באפריל 2015, כאשר הוענק לו רשיון הפעלה ל-15 שנה הבטיח ערוץ 10 כי "ימשיך להציג אלטרנטיבה טלוויזיונית לצופים", הורדתה של "לילה כלכלי" היא הפרה בוטה של הבטחה זו, ואף הפרת החוזה שבין הערוץ לצופיו. הורדת "לילה כלכלי" מדללת את ה-ד.נ.א. של ערוץ 10, מטשטשת את ייחודו, שוחקת את מיצובו כאלטרנטיבה ל"קשת" ו"רשת", וככזו עתידה לפגוע בנאמנות הצופים.
עדיין לא מאוחר לתקן ולהשאיר את "לילה כלכלי" על המסך, לא רק מסיבות רעיוניות, אלא גם מסיבות עסקיות– בכל זאת מדובר בתכנית כלכלית.
