"אם נתגרש, הילדים נשארים אצלי", אמרה אשתי.
"קחי אותם", אמרתי.
"שלא תעז להתווכח אתי!"
"אני לא".
"אתה לא?!"
"ברור. קחי אותם. במחשבה שנייה…"
"ידעתי".
"בואי נתגרש עכשיו. הם יונקים ממני את הרצון לחיות. לעזור לכם לארוז?"
איזה אדם שפוי בדעתו ירצה להשאיר את המפלצות הקטנות האלה בחזקתו? במיוחד עכשיו כשהם בגיל הבעייתי שבין אפס למאה. חסרי בושה יותר מאורן חזן, מפונקים יותר מדובוני אכפת-לי וחסרי אחריות יותר מדובוני לא-אכפת-לי-בכלל-אבא-תעזוב-אותי-בשקט.
רק אתמול הפיל הילד את האייפון החדש שלו לרווח שבין הדלת למעלית. הוא כזה מעופף לפעמים, האייפון. כשמצאנו אותו לבסוף הוא היה מרוסק לרסיסים, הילד. כולו בכי תמרורים על איך הוא לא הספיק לשמור את השיא החדש שלו במשחק גנב וג'נטלמן ולמה קניתי לו סלולרי כל כך דק. אני אשם. אני. אני, שרציתי שלילד יהיה נוח וקל ודק, אשם שלא חזיתי שהוא ינסה לתפוס את המעלית שנייה לפני שהיא נסגרת, ירוץ אליה ובדרך יעיף את הסלולרי מהיד היישר לתהומות הפיר. ממש פיר קורא לגנב וג'נטלמן.
אף פעם אין קבלת אחריות או אשמה עם הילדים האלה, בדיוק כמו אצל חברי הכנסת. ולכן בכלל לא התפלאתי לקרוא שאיזה חבר כנסת טמבל מהליכוד (לא משנה ספציפית מי, כולם שם טמבלים), דורש לשנות את החוק כך שבמקרה של גירושים הילדים לא יעברו אוטומטית למשמורת האם.
אני מצופה לדאוג לשלומם, לרווחתם ולעתידם של הילדים. ומה הילדים מצופים? בדרך כלל הם מצופים בשוקולד, כי זה מה שהם אוכלים. הזכרתי כבר שהם מפונקים? פירות, לא. ירקות, לא. מה כן? ממתקים. אוי ואבוי אם ננסה לדחוף להם לפה איזו בננה או נרמוז שאולי ינגסו בתפוח. חטיפים וממתקים הם אבות, אמהות ודודות המזון שלהם.
"תראו את ס'", אמרתי לילדים, "תראו איך הוא מתנהג. תמיד ממושמע, מחונך, נאמן, עושה כל מה שאומרים לו, לא מתווכח אף פעם. למה אתם לא יכולים להיות יותר כמו ס'?"
"כי הוא כלב", אמר הילד.
"היי," אמרתי, "זאת לא סיבה להעליב את סקובי".
"יש לו פרווה ושפם", אמרה הילדה.
"גם לך יש שפם," עניתי, "ולגבי הפרווה, ראית פעם את הגב שלך?"
הילדה החליטה שהיא לא מדברת אתי כי קראתי לה משופמת. ככה זה אצל בנות עשר, ההורמונים משתוללים בגילה השעיר. מובן שההחלטה החזיקה מעמד שלוש דקות בדיוק עד שהיא נזכרה שהיא צריכה כסף לקנות אוכל כי המקרר ריק. אחרי חצי שעה היא חזרה.
"מה קנית במכולת?"
"פרינגלס".
"אבל למה לא קנית אוכל אמיתי? המקרר ריק!"
"לא אמרת לי".
"ולא חשבת על זה בעצמך? הרי את רואה שהמקרר ריק! למה לא הבאת חלב או לחם או ביצים?"
"ככה".
"מאיפה את חושבת שהאוכל מגיע הביתה? גמד קטן מביא אותו?"
"לא יודעת, אבא. אני לא מכירה את כל העובדים בסופר".
"טוב, תני לי כמה פרינגלס".
"נגמר. אכלתי הכל בדרך".
"את חזירה".
"אתה מעליבן".
"עשית שיעורים?"
"לא".
"עשית כביסה?"
"לא".
"שטפת כלים?"
"לא".
"אז מה עשית כל היום?"
"הייתי בבית ספר! אבא, גם אני לא שואלת אותך מה עשית כל היום".
"את רוצה לשמוע איך עבדתי קשה היום?"
"אבא, אני לא שואלת אותך מה עשית כל היום, כי זה לא מעניין אותי. זה עניין של זקנים".
"אני מקווה שהילדים שלך יהיו כפויי טובה אליך כמו שאת אלי".
"אין מצב. לא יהיו לי ילדים. ילדים הם רק צרות".
טוב, לפחות במשהו אחד הצלחתי.
ואז עשיתי את טעות חיי השנייה ונתתי לאשתי (טעות חיי הראשונה היתה כשאשתי נתנה לי) לקרוא את הטיוטה לטור הזה. "הילדים שלך מתנהגים כמו תחת", אמרה. "אין מצב שאנחנו מתגרשים והם נשארים אצלי. אני לא יודעת על מה חשבתי כשהתעקשתי עליהם. אתה לוקח אותם אתך!"
באיזשהו שלב הילדים קלטו שאנחנו מדברים על גירושים ופרצו בבכי. הרגענו אותם שמאחר שהם בלתי נסבלים אמא ואבא יישארו ביחד לנצח, כי אף אחד מאתנו לא יכול להשתלט עליהם בנפרד.
שיקרנו.
ביום ראשון אנחנו הולכים לרבנות להתגרש. מהילדים.
(ולסיום, וידאו לא קשור בכלל:)
