אתחיל בגילויי נאות: התקבלתי לתפקיד של "סמירה", סרט ששודר לפני שבועיים בערוץ הראשון, שמגולל את סיפורה של אישה שגויסה לבצע פעולת התאבדות, אך נתפסת ונחקרת במתקני השב"כ, שם נגלות הסיבות ה"אמיתיות" שהניעו את סמירה לפעולה. אז לכל השואלות – זאת לא אני! אני יודעת שסמירה (אני) יש רק אחת, והיא מהממת, אבל במקרה הזה, יש עוד אחת והיא לא אני בכלל – תכף אסביר למה.

ייתכן שבתור שחקנית, אני מסתכנת בלפתוח את הפה, אבל מעולם לא הייתי ידועה בתור אחת שסותמת בכלל – או בשביל לא להסתכן בפרט. במקרה הכי גרוע, אני אפסיק לקבל תפקידים של מחבלת, משתפת פעולה או מנקה, ולא שלא נהניתי לבצע תפקיד של משתפת פעולה ומנקה ב "30 שקל לשעה" או כמעט-מחבלת ב"בורג" – אני גאה בתפקידים האלה.

אבל לאחר לבטים לא פשוטים, החלטתי שהפעם אני מסרבת. אני לא רוצה לגעת או לבקר את העשייה האמנותית, הכתיבה, המשחק, הצילום, הבימוי, ואפילו לא רוצה להרחיב על רמת שפת האם והמבטא הצורם באוזן של השחקניות דוברות הערבית שלוהקו ל"סמירה" (צורם באוזן למי שמדברת ערבית, כמובן – לצופה היהודי, הדיבור בוודאי נשמע כמו ערבית קלאסית של שירת ימי הביניים). אמרו לי פעם שלא מלהקים ערבים לתפקידים שאינם של דמויות ערביות בלבד בגלל המבטא שלהם – אבל הנה אני יוצאת פה דווקא ממש פולנייה ושואלת, האם זה בסדר ללהק יהודיה לתפקיד ערביה עם מבטא כבד וצורם? ייתכן שלא נמצאו שחקניות ערביות לכל התפקידים בסרט, ולא בכדי.

צילום מתוך הסרט "סמירה"

חששותיי בעת שקראתי את התסריט לפני שצולם הסרט, התממשו במהלך המשדר ה"מיוחד" בו שודר; סיפורה האישי של סמירה משמש כפלטפורמה לדיון מוטה וככלי דמגוגי ביצירת מצג שווא, במסגרתו מוצג מצבנו העגום והמדמם של הפלסטינים כתוצר של איסלאם אידאולוגי-רצחני ושל חברה ערבית נצלנית. ואף מילה על הכיבוש.

כשאני מסכימה לשחק דמות מסוימת, אני שוקלת מה הדמות מקדמת, את מי ומה היא משרתת. אבל מה לעשות, צר עולמנו כעולם נמלה, ומה שערבים "יודעים לעשות" זה להתפוצץ ולנקות – לא בהכרח בסדר הזה. כך שאלה הם רוב התפקידים שנכתבים לשחקנים ושחקניות ערבים בימנו, בארץ ובעולם.

המשדר התחיל עם פניה הרציניות של השדרנית, שהצהירה בדרמטיות, "השב"כ תופס מחבלת מתאבדת רגע לפני הפיצוץ, בחקירתה היא חושפת לאט לאט את המניעים ואת נסיבות החיים ששלחו אותה למות ולהרוג. פניו ומחשבותיו של האויב!".

לשכת הדוברות של רשות השידור כתבה על הסרט, "כיצד הופכת אישה פלסטינית נשואה ואם לילדים למחבלת מתאבדת? סמירה […] חיה חיים רגילים ביהודה ושומרון […] יום אחד נוסעת לפוצץ את עצמה". חיים רגילים? יהודה ושומרון?? יום אחד??? מה הם אותם "חיים רגילים" של אשה שחיה בגדה המערבית? (או בשם התנ"כי שהעדיפו בלשכת הדוברות – יהודה ושומרון), ומה צריך לעבור על אותה אשה בשביל שיום אחד…? נו, אתם יודעים, "חיים רגילים" של מחסומים, מעצרים, השפלות, פשיטות באמצע הלילה, התעמרות ואלימות של מתנחלים, ניתוקי חשמל ומים, פה ושם יריות, הרטבות ליליות של ילדים עם פוסט טראומה, ג'יפים, נשק, היעדר תנועה חופשית וכליאה –
"חיים רגילים" כאלה, לא משהו מיוחד, שבגינו יעדיף מישהו למות מאשר להמשיך לחיות. כך כמובן זה קורה – יום אחד, כך סתם!

סמירה סרייה

הקשר בין הכיבוש לפעולת ההתאבדות נמחק לחלוטין, וכמובן, המניעים ונסיבות החיים של אותה אישה, גם הם מוצגים מנותקים מהמציאות הפוליטית של החברה בה היא חיה. רק הסביבה החברתית שלה, שגם היא – חלילה וחס – לא הוצגה כמושפעת מהמצב הפוליטי הקיים מעבר לקו, נראתה כסיבה היחידה לפעולת ההתאבדות של סמירה. תחת ההגיון הזה, לא מצאו בערוץ הראשון שום סיבה לגעת באף סוגיה פוליטית – גם לא במשדר המיוחד!

ובכן, הרשו לי לנפץ את הפנטזיה: אנשים לא קמים סתם כך, יום אחד, עוזבים את "החיים הרגילים" שלהם, והולכים להרוג וליהרג. סיפור זה מעוות את המציאות הנוראית שהפלסטינים חיים בה – מציאות שמשמשת קרקע פוריה ואיתנה למאבק האלים. אני לא מעוניינת לקחת חלק ביצירה שנוגעת בסוגיה פוליטית מורכבת ורבת מימדים ומשטיחה אותה למימד אחד – אישי-חברתי – ובכך מקדמת אמירה ערבופובית ואסלמופובית.

אני לא בעד מאבק אלים, ויותר מכך – אני לא מבטלת את הסיפור האישי של "סמירה" שהוצג כמניע העיקרי לפעולתה – סיפור של אישה ש"חטאה" מוסרית ונאלצה לשתף פעולה עם מדכאיה בשל כך. כדאי מאוד לדון בניצול מהסוג הזה – דיכוי מגדרי – אך אם אנחנו רוצים לגעת בנקודה הזו בצורה אחראית ומעמיקה, מן הראוי לדון בנתונים החברתיים, כלכליים ופוליטיים העומדים לרשותו של המנצל, ולהבין מהו תפקיד החברה במיגור דיכוי מהסוג המגדרי.

לא הביקורת על החברה הערבית היא זו שמרתיחה אותי; מדובר בחברה שוביניסטית ופטריארכלית, ואני הראשונה לבקר את תחלואיה. אלא שהטיית הדיון לעיסוק מוחלט בסוגיה הזו, מרחיקה את הדיון מעוולות הדיכוי והשליטה של הכיבוש, ומדובר במהלך מוטעה ומטעה.

אני יודעת שהלב של יוצרות הסרט נמצא במקום הנכון, ומאמינה שהמניע שלהן היה להאיר את הסוגיה הפמיניסטית של ניצול ודיכוי נשים בחברה פטריארכאלית. החברה הערבית, כמו בת דודתה היהודית, סובלת ממחלה קשה זו, וחובתנו בתור בנות אדם ויוצרות לתת על כך את הדעת, אך במקרה של "סמירה", ניתוק הסוגיה הפמיניסטית מזו הפוליטית של הכיבוש, גובל ברשלנות בהצגת המציאות.

אסלמופוביה היא הדבר הכי סקסי היום; היא "מוכרת", ולצערי הדיון נגרר אחרי אותם אנשים שלא אכפת להם מהדם שנשפך על רקע הומופובי ומגדרי, מיני, אישי כלכלי או אחר – כל עוד אפשר להפנות אצבע מאשימה כלפי האיסלאם והתרבות הערבית – אשרינו. אני נולדתי למשפחה מוסלמית, אך אין לי אלוהים, ואני האחרונה שתגן על אותו האל האחד והיחיד של המוסלמים והיהודים או על השילוש הקדוש של הנוצרים – אך בין זה לבין שנאת דת, הדרך ארוכה.

—

סמירה סרייה היא שחקנית