תמונת המראה היפה, המוצלחת והקנדית של בוז'י הרצוג

"לשמרנים יש את כנף ימין. למפלגה הדמוקרטית החדשה יש את כנף שמאל. לנו יש את שתי הכנפיים ולכן אנחנו יכולים לעוף". על הציטוט הזה חתום יוג'ין פרנסיס ווילאן, שהיה חבר פרלמנט קנדי ושר החקלאות בממשלת פייר טרודו הליברלי (אביו של רה"מ הנוכחי של המדינה) במאה שעברה.

הציטוט הזה מסגיר עוד משהו שרבים בתקשורת ובציבור העולמי נוטים לשכוח ככל שמדובר במפלגה הליברלית של ג'סטין "מק'דרימי 2.0" טרודו, ראש ממשלת קנדה: מדובר במפלגת מרכז-שמאל. לא מפלגת ימין, בוודאי – אבל גם לא המפלגה הסוציאליסטית, לא סיריזה, ולא הלייבור של קורבין. אמנם, מדובר במרכז-שמאל במונחים קנדיים, אבל בהקשר זה כבר נאמר לא אחת שפוליטיקאי דמוקרט מארה"ב היה מוצא את מקומו הרבה יותר בטבעיות במפלגה השמרנית של קנדה מאשר במפלגה הדמוקרטית או הליברלית.

נדמה שחגיגות 9 החודשים לכהונתו של טרודו כראש ממשלת קנדה מספקות הזדמנות מצוינת להניח לרגע לפוליטיקה האמריקנית שמעסיקה אותנו רוב הזמן (ובמיוחד בימים אלה) בצד, ולבדוק מה אנחנו – וב'אנחנו' אני מתכוון להרצוג, לפיד, גלאון ו-40 המנדטים שהם חולקים – יכולים ללמוד מה"גריטס", כפי שמכונים בחיבה הליברלים הקנדים.

טרודו מבהיר שמפלגתו היא מפלגת מרכז:

משומר סף בבר לראש ממשלה

כדי להבין את גודל ההישג של טרודו והליברלים, צריך לדלג באלגנטיות לערב שלפני בחירות 2015 לפרלמנט (וראשות הממשלה) בקנדה. עד הבחירות הללו ובמשך כמעט עשור, שלטה בקנדה מפלגת הימין השמרנית ובראשה סטיבן הרפר, חברו הטוב של רה"מ נתניהו. לשמרנים היו לא פחות מ-166 מושבים בבית הנבחרים, שהם רוב קטן אך מבוסס בפרלמנט בן 308 המושבים.

המפלגה השנייה בגודלה הייתה ה-NDP, אותה מפלגה דמוקרטית חדשה שמוזכרת בציטוט של יוג'ין ווילן לעיל, עם 103 מושבים. למפלגה הליברלית – הוותיקה במפלגות קנדה, בגיל 155 המופלג – היו 34 מושבים בלבד. לא פלא שבחירות 2015 נראו בתחילה כסיפור עם סוף ידוע מראש: הרפר נראה כשליט נצחי של פסימיזם אפלולי, השמאל והמרכז היו מבולגנים, נטולי הנהגה ופוקוס ולא נראה היה שיוכלו להציע אלטרנטיבה. אלא שאת הדיכאון הקולקטיבי שאפף את האחות הפחות פופולרית של ארה"ב היה מי שניסה לשנות: ג'סטין טרודו.

ג'סטין טרודו היה מועמד יחסית לא מוכר כשהכריז על ריצתו לראשות המפלגה הליברלית ב-2012. למעשה, למעט קריירה מגוונת כשומר סף בבר, מורה בביה"ס, דוגמן לעת מצוא ומתאגרף מעת לעת (שומע, יאיר?), הוא נתפס כלא יותר מקוריוז, ניסיון נואש לשוות למפלגה הליברלית הזקנה פנים צעירות בטרם תגסוס. אבל למעשה, מעבר לפנים צעירות, מינויו של טרודו עשה דבר נוסף, משמעותי הרבה יותר: הוא הפך את המפלגה הליברלית לרלוונטית שוב.

אחרי כהונה קצרה כיו"ר המפלגה, במהלכה שיקם את מעמדה הציבורי והתנגח שוב ושוב בממשלת הרפר, החל טרודו, כמו גם שאר המנהיגים הפוליטיים בקנדה, בהכנות לקמפיין הבחירות הארוך ביותר בהיסטוריה של המדינה – 90 יום. במהלך 90 הימים הללו קידם טרודו פוליטיקה חדשה, אבל באמת: הוא סירב להכפיש את הימין גם כשביקר אותו נחרצות, הדגיש את חשיבותה של תקווה מול פוליטיקה של פילוג והפחדה, הוא לא פחד לחבק, ללחוץ ידיים ולדבר בגובה העיניים עם העם, ואף צעד במצעד הגאווה – וסימן את הפעם הראשונה בהיסטוריה הקנדית שמועמד לראשות הממשלה עושה כן. במהלך המצעד, רצה לקראתו בחורה חשופת חזה, חיבקה אותו וביקשה להצטלם. התגובה של טרודו? חיוך צחור למצלמה. בפשטות.

טרודו פיזר לא פחות מ-220 הבטחות שונות בעניין הממשלה שיקים, הרכבה והקו האידאולוגי שלה (מוזמנים לעקוב אחריהן באתר טרודו-מטר). המכנה המשותף לכל ההבטחות הללו, אגב, היה החשיבה היצירתית שמאחוריהן, שלוותה לא רק בשיווק מוצלח באמצעות פרסומות ויראליות קצרות וניצול החסרונות של טרודו – למשל, חוסר הניסיון היחסי שלו, שהוצג כמרענן מול הרפר הלאה והעייף – אלא גם במחשבה עמוקה ומבוססת שתאפשר לטרודו ליישם חלק גדול מהן לכשייבחר.

ג'ון אוליבר על הבחירות בקנדה:

ואמנם, למרות הקמפיין השלילי של השמרנים, ובהיעדר אלטרנטיבה רצינית מצד המפלגה הדמוקרטית שבשמאל העמוק, הליברלים של טרודו סחפו את קנדה. מגווייה פוליטית בת 34 מושבים בפרלמנט של 308 (כלומר, 11 אחוזים. למחנ"צ בישראל יש היום 20 אחוזים, ולגוש מחנ"צ-יש-עתיד-מרצ יש 33 אחוזים בדיוק), סחף טרודו את הליברלים ללא פחות מ-184 מושבים – פי שש מגודלם אחרי בחירות 2011 – והקמת ממשלה על בסיס מפלגה אחת דומיננטית עם רוב חד-משמעי בפרלמנט.

שר הגנה חובש טורבן

אחרי האופוריה של הבחירות, החלה העבודה הקשה. טרודו הרכיב ממשלה עם ייצוג מגדרי שוויוני, ייצוג אתני מגוון, שלל דתות וצבעים. בין היתר, כללה הממשלה בת 30 החברים והחברות, שר הגנה חובש טורבן ממוצא סיקי. כשנשאל על החשיבות של הרכבת ממשלה מגוונת מבחינה אתנית, הסביר שרצה ממשלה ש"נראית כמו קנדה". כשנשאל למה חתר לייצוג מגדרי שווה, ענה, "כי זו שנת 2015".

מיד לאחר מכן, החל ביוזמות שונות: הוא הכריז על הגדלת המעורבות של קנדה בעולם, כולל יצירת קשרים פוליטיים חדשים (למשל עם אוקראינה ופולין) וחידוש קשרים ישנים (ארה"ב, בריטניה); השיק תכנית כלכלית חדשה שבבסיסה נמצאת החלטה – שנתמכה במפתיע על ידי קרן המטבע העולמית וה-OECD- להגדיל משמעותית את ההשקעות הממשלתיות במשק במקום לקצץ בתקציב המדינה; הוא הכניס למדינה 25 אלף פליטים מסוריה, והגיע לקבל את פניהם באופן אישי בשדה התעופה; העביר כספים לטובת קירוב לבבות בין הגזעים השונים במדינה ולמען מיגור האפליה כלפי אוכלוסיות הילידים בצפון המדינה, ועוד. אגב, זוכרים את מצעד הגאווה אליו הגיע כמועמד? ובכן, למצעד הגאווה של 2016 הגיע כבר כראש ממשלה.

ואנחנו? תקועים עם הרצוג

סוד ההצלחה של טרודו מתחלק לשלושה גורמים: ראשית, השנאה הציבורית שהצטברה כלפי סטיבן הרפר ופוליטיקת הפילוג והפחד שלו. שנית, היכולת לייצר מצע חדש ומעמיק ולשווק אותו ביעילות שיא לציבור הבוחרים הקנדי. האלמנט השלישי הוא כמובן טרודו עצמו: האיש הוא לא רק פצצת-רשת מהלכת עם חשבונות פייסבוק, אינסטגרם וסנאפצ'אט פעילים, אלא גם נואם בחסד ואדם שעובר מצלמה בקלות כמעט פושעת. לראיה – אתר המפלגה הליברלית שדמותו מהדרת.

רבות דובר בניסיונות של 'המחנה הציוני' ו'יש עתיד' לחזור אל חיק הקונצנזוס, לנצח את נתניהו על ידי חיתוך לימין (התמרכזות) ואימוץ שיח בוטה ואלים. עד כה, אם לשפוט לפי הסקרים, זה לא עובד: אמנם 'יש עתיד' צומחת אט-אט, אבל כל הקולות שמגיעים למפלגת מעמד הביניים של לפיד מגיעים מהמחנ"צ, שמדמם מנדטים גם למרצ.

המפלגות הללו, כמו גם מפלגת יעלון הקורמת עור וגידים, מציעות מעט מאוד תוכן מהותי: לפיד מחדש את תדמית המצליחן המרענן מ-2013, העבודה והמחנ"צ נלחמות ביניהן מי תהיה יותר מרכז, ומרצ עטה על המנדטים השמאליים של אחותה הגדולה. יעלון בונה על קדנציה לא רעה כשר ביטחון ועל דימוי אנטי-ביבי חזק (ואולי על כמה פוליטיקאים שמחכים כרגע בהקפאה לקריאתו, כמו אבי גבאי או אורלי לוי). אבל אף אחד מאלה – ישות מפלגתית או אדם בודד – לא טרח לעצור לרגע ולהתחיל מחדש.

כך, שעה שהציבור כבר פיתח כמיהה עזה לאלטרנטיבה, הרצוג שובר ימינה. כשהציבור מתחנן למשהו חדש, לפיד משעתק את ביבי מתוך הנחה – נכונה ככל הנראה – שהציבור שמשמאלה לו בכל זאת יצביע לו כברירת מחדל מול חולשת העבודה ומרצ. אבל אף אחד לא שובר את החלוקה הבין-גושית, לא טורח לרענן את המצע, את השיווק, את ההנהגה. כלום.

טרם קם לנו טרודו משלנו, אמנם – אבל לא חסרים מנהיגים פוטנציאליים בשורות השמאל-מרכז בישראל. אפילו כתבתי עליהם (התעלמו מסעיף 4. טעות, טעיתי, טועים).