אנחנו נמנות על יוזמות עצומה שקוראת לישראל לדון עם מכלול ההנהגה הפלסטינית בתנאי חמאס להפסקת אש, עצומהשעלתה לאוויר לפני כיומיים וצברה עד כה כ-1,450 חתימות.
מדוע ולמה לדבר עם חמאס? הסכמים לא עושים עם אוהבים, זה ברור. אין ספק שבמוקדם או במאוחר ישראל תיכנס למשא ומתן עקיף או ישיר עם חמאס (היא עשתה זאת בעבר), שוב תוכרז איזושהי הפסקת אש שתחזיק מעמד לשנה-שנתיים עד ההידרדרות הבאה. אבל עד מתי נישאר במעגל הדמים הזה? רוב הציבור בישראל, שמאל או ימין, מבין כי הדרך היחידה להבטיח חיים בביטחון ובכבוד היא דרך משא ומתן על הסדר קבע ופתרון מדיני ארוך-טווח. לאחרונה אף חתמו על עצומה ברוח דומה גם התושבים בישובי עוטף עזה.
אם כן הדרך האחראית למנוע הרג נוסף ולסיים את האלימות הנוכחית היא באמצעים מדיניים מול ההנהגה הפלסטינית. זאת ועוד, תנועת חמאס יצאה בהצעה חסרת-תקדים: הפסקת אש ארוכת טווח בתמורה לתנאים לחלוטין לא-דמיוניים, שעיקרם בכלל אינו סיום הכיבוש או הסדר קבע, אלא ייצוב המצב הקיים ואפשרות של חיים בני-קיימא במגבלותיו – ואפילו במתווה לא מאוד שונה מזה המוצע על ידי גורמים במערכת הביטחון.
לא רק אנחנו חושבות ככה: לאחר שיזמנו את העצומה, יצאו ארגוני חברה פלסטינים (מרצים, ארגוני נשים, עמותות סיוע ועוד) בקריאה התומכת בהסרת המצור בתנאי להפסקת אש. תחת הקריאה No Ceasefire Without Justice הם שוטחים טענות לגבי הצורך בחיים בני-קיימא ברצועה, ובסך הכל מציעים מצע שאינו מאד שונה מתנאי החמאס להפסקת אש.
איך ייתכן שבישראל לא אומרים על כך אף מלה? החלטנו להרים את הכפפה כי ראינו שכל ההנהגה הפוליטית והציבורית התייצבה כגוש אחד מאחורי המלחמה בעזה, ואין אף אחד שמציג לציבור בישראל אלטרנטיבה בגובה העיניים.
הפעולות הצבאיות בעזה בעשור האחרון הגבירו את השנאה לישראל ואת אי-האמון בה, ושחזרו דפוסים חוזרים ונשנים של הסלמה. זו אינה התנהלות אחראית אלא מופקרת. ואת מחיר ההפקרות הזו משלמים המנושלים והממודרים ביותר בשני הצדדים: תושבי עזה שאין להם יכולת מילוט, תושבי הדרום, בדואים נטולי הגנה בישראל,ומהגרי עבודה נטולי סטטוס או הגנה בישראל – וכל זאת בגלל משחק סכום-אפס שבו אף צד לא רוצה להיות הראשון שמתכופף.
ההתנהלות מופקרת משני הצדדים, אבל כישראלים שומה עלינו לפנות בתביעות בראש וראשונה לממשלת ישראל, מה גם שאנחנו הצד שאחראי לאלימות בקנה מידה גדול יותר. ובינתיים פוליטיקאים ועיתונאים משתעשעים באפשרות "למוטט" את תשתיות חמאס – כלומר מחרחרים עוד הרג וחורבן – על סמך השערות תיאורטיות, בלי שיש למי מהם מושג מה יבוא אחר כך, איך ובאיזה מחיר.
נכון לרגע זה, לא נמצא אף כלי תקשורת מרכזי בעברית שייתן ביטוי לאמירה הזאת. אנחנו קבוצת אוונגארד, זה נכון: מראש ידענו וקיבלנו שלא נגיע למספרים המוניים, אבל יש חשיבות לאמירה הזאת בדיוק מכיוון שהיא מסמלת עמדה תקדימית; בדיוק מכיוון שהיא מתווה את גבולותיו החדשים של השיח. אנחנו קוראות לעיתונאים ולעורכים לתת לעמדה זו ביטוי. תקראו לנו הזויים, תבחרו כותרת שתזמין את הטוקבקיסטים לאכול אותנו חיים – אבל אל תפעילו צנזורה עצמית שמוציאה אפשרויות פוליטיות לגיטימיות אל מחוץ לגבולות השיח.