כשאבא שלי גילה שהתחלתי להיות פעיל פוליטית בשנתי השנייה באוניברסיטה הוא נתקף בהלה וחרדה: "השב"כ יחטוף אותך בלילה ויזרוק אותך ללבנון!" הדור של הורי, שצמח בצל הממשל הצבאי, גדל על סיפורי השב"כ; על עריצותו ולא פחות חשוב על היותו כל-יכול. "הם יכולים לדעת את החלומות שלך עוד לפני שחלמת אותם"- התריס בפני פעם אחד הדודים שלי שעבד כאיש תחזוקה אזרחי עם המשטרה (הוא היה מסודר מבחינתו). ההבדל בין הדור של מג'ד כּיאל לבין דור הממשל הצבאי הוא עצום: האיום "לזרוק" אותנו ללבנון הוא לא כל כך מפחיד היום, לא מאיים בעליל, והתחושה שלי, מההיכרות עם הדור החדש הזה, היא שהם לא "סופרים" את השב"כ כל כך: זה דור נטול חרדה ורגשי נחיתות שכבר מזמן שינה טקטיקה: במקום כל הזמן לייצר תגובות לפעולות של הממסד הוא החליט ליזום ולהיות חלוצי במחשבה ובדרכי ההתארגנות. הקמפיין המלבב נגד תוכנית פראוור בנגב היה שיא חדש במחאה הפוליטית הערבית בארץ, והוא הדגיש יותר מכל (אפילו יותר מהנחישות נגד הממסד הישראלי) את דרכי המחשבה החדשים של הדור הצעיר, אל מול הממסד המפלגתי הערבי הישן והמסורתי.

מג'ד כיאל אינו לבד: אלפי צעירים ערבים פלסטינים אזרחי המדינה אינם חוששים להתעמת עם הממסד הישראלי וזרועותיו. הם חכמים, בוערים ואמיצים, לעתים אף יתר על המידה; אך מי יכול לבוא בטרוניות לבחורה בת 22 או בחור בן 24 שמסתכלים על מה שקורה במדינה ובשטחים הכבושים ותוהים אם בכלל יהיה להם מקום פה תחת השמש של נתניהו וחבר מרעיו. רובם הגדול אינם מבדילים בין המאבק הפוליטי לבין המאבק הפנים-חברתי. הם מאמינים שאי אפשר לפצל את החירויות – וכאן טמון סוד כוחם: כשכיאל כותב על המאבקים נגד הממסד הישראלי וניסיון ההישרדות הסיזיפי של הפלסטיני הוא גם כותב נגד החולות הרעות בחברה הפלסטינית והערבית. הוא ועוד עשרות כמוהו, בכל הבמות האפשריות ובעיקר בזירת ההתגוששות העכשווית: הרשתות החברתיות.

אתמול (יום חמישי ) בערב ישבתי עם מג'ד ועוד חבר על המרפסת של ביתו בשכונת חליסה בחיפה. אנחנו רצינו לשמוע מה עבר בחקירה הממושכת והוא רק רצה לדבר על ביירות. הקסם שהילכה עליו העיר מאז רגע הגעתו ממאן לפוג. "רק שלושה שבועות ואתה מרגיש שכבר יש זיכרונות לספר לנכדים". הוא אמר בפשטות שהוא התהלך ברחובות ביירות והרגיש שהוא הולך בתוך סמטאות השירים שעליהם גדלנו והיו מלאים בשמות רחובות ושכונות של העיר המדממת הזאת.

 אף יהודי-ישראלי לא יוכל להבין את המטאפורה, את הקשר הבל-ינותק גם בחוקים גורפים ונושנים. כשביירות בעיני רוב הישראלים היא זיכרון של מסע כיבושין והרג, היא בעינינו הנסיכה שנרצחה בדם קר כשמשטרי ערב עמדו מהצד וצפו בשקט. איך תסביר לישראלי ממוצע את גודל האהבה והעצב שמהם מורכבת המלה ביירות? תהום פעורה בינינו לבין הרוב היהודי בארץ, בכל התחומים, והרצון שלנו להיות חלק אינטגרלי מהתרבות הערבית העשירה מסביבנו הוא אחד ממרכיבי התהום הזאת. כשדובר צה"ל לשעבר עודד בן עמי מתנפל על מג'ד בראיון ישיר לערוץ 2 הוא עושה זאת בשם הקונצנזוס היהודי-ציוני במדינה שלא מבין (אבל לא מבין!) איך יכול להיות שערבי פלוס לבנון פלוס עיתון "לאומני" פלוס עבירה על חוק בטחוני אין משמעותה בהכרח בגידה שדינה תלייה בכיכרות הסייבר?

חוסר ההבנה הזה טמון בעיקר בעובדה הפשוטה, שרוב אזרחי מדינת ישראל חושבים שההיסטוריה התחילה עם הקמת מדינת ישראל. זהו מחיקון עיוור שאינו מאפשר ראייה מורכבת מעבר לשחור-לבן. כל ההיסטוריה של המקום הזה מתמצית בעיניהם בעצי האקליפטוס שייבשו את אגם החולה ושירי פלמ"ח קרביים.

השב"כ רודף כבר שנים את הצעירים הפעילים פוליטית. הם מוזמנים לשיחות "בירור" והחוקר התורן מנסה להמשיך ולטוות את ההילה שהפחידה את האבות שלנו: אנחנו יודעים הכל עליך. והאמת זה קצת מגוחך. מספיק להיכנס לחשבון הפייסבוק של מישהו כדי לדעת עליו הכל. מזהירים את הצעירים האלה שהעתיד שלהם בסכנה; שהדרך שלהם מסוכנת והם –בני הדוד מהמודיעין- "שמים עין" עליהם. אך הצעירים האלה לא שמים עליהם. לכן המעצר המוחבאראתי של כיאל הוא בראש וראשנה ניסיון לחנך את כולם על גבו. אבל איך תחנך מישהו אם הוא כבר מומחה בכיר בנבכי הפוליטיקה והחיים?

הפרשה האומללה הזאת  מקלפת עוד שכבה מההילה שהשב"כ טווה לעצמו מולנו: הוא לא כל יכול כנראה, ונראה שהחוכמה אינה שם נרדף לארגון החשאי הזה. אחרי השחרור של מג'ד אתמול המלה היחידה שהדהדה לי בראש היתה "טמטום". הייתכן שהם כל כך מטומטמים שם בשב"כ? הקפטן אבו-משהו באמת אינו יכול לחלץ אינפורמציה על ריגול מבחור בן 23? או שמא מלאכת בישול התיקים נעשתה יותר קשה עם הדור המפוקח הזה? מג'ד כיאל עבר בהצלחה בדיקת פוליגרף שערכו לו בשב"כ. האם השב"כ בעצמו יכול לעבור בדיקת פוליגרף שכזו?

כך או כך- הכעס על הארגון הדורסני הזה מהול בשמחה לאיד ובתחושת ניצחון קטנה. מותר מדי פעם במדינת הביטחוניסטים.

עלא חליחל הוא סופר ועיתונאי שמניעת כניסתו לביירות בעבר נפסלה על ידי בג"ץ