הבן שלי הוא בן 19, כמעט 21. כל יום ראשון הוא לוקח את הקיטבג אומר שלום לי ולאמא שלו והולך לשואה.

מאיר דגן פעם אמר לי שצ'רצ'יל אמר: "מה שלא יקרה – אף אחד לא יכול להיות יותר אמצע ממך". זה נכון.

ביום שבו מוניתי לשר האוצר בממשלת המרכז האחרונה שהייתה פה, נכנסתי למשרד וראיתי שיושבים שם כמה אנשים. שאלתי איך קוראים להם. אמרו לי. זה לא היה המשרד הנכון ולאף אחד מהם לא היה שם מזרחי. שינינו את זה.

שנה אחר כך התפרקה ממשלת המרכז הזו ופינתה מקומה לממשלת ימין קיצוני ניאו נאצי פאשיסטי קומוניסטי.

ישראל, מקום עם הון אנושי מצוין, מפעלי ענק וחזון שהפך מציאות מול עולם אנטישמי וקוצר ראייה. היות ובממשלה הזו אין עם מי לדבר, פניתי לראש עיריית לונדון שהוא ידיד אמת של ישראל וזיין. הוא לא ענה והשארתי הודעה. אמרתי שא.ד גורדון פעם אמר שאין ליהודי מה לפחד ממנו  – זולת הפחד עצמו. דילן פעם כתב על זה משהו.

השבוע, כשהבן שלי התקשר לא עניתי. בדיוק כמוהו אני גדלתי בבית שבו מעריצים את מנחם בגין ורבין. לפעמים אפילו באותו היום. איינשטיין פעם אמר אל תגידו לי "אי אפשר". תגידו לי "איך". איך אפשר להקים ממשלה שהיא לא הממשלה הזו אבל גם לא ממשלה אחרת. איך אפשר להיות מה שאנחנו יכולים.

איך אפשר לחזור למרכז ולא להגיד כלום ובמיוחד להיות. יהי זכרנו ברוך.

צילום: מטה יש עתיד, CC BY-SA 3.0