בחודש ספטמבר האחרון חשף תחקיר המקום הכי חם בגיהנום כי חבלה בקידוח המים בעין סמיה הובילה להשבתת אספקת המים ל-19 יישובים פלסטינים במחוז רמאללה. כ-160 אלף תושבים נותרו ללא מים למשך קרוב לשלושה שבועות. האירוע הזה אינו מקרי; הוא תוצאה של שליטה ישראלית כמעט מוחלטת במקורות המים בגדה, הנשענת על סעיף המים בהסכם אוסלו ב' – הסדר שנועד להיות זמני לחמש שנים בלבד, אך מגדיר את המציאות בשטח כבר שלושה עשורים.
לאחר הפרסום פנתה התנועה לחופש המידע לרשות המים בדרישה לחשוף את פרוטוקולי הוועדה המשותפת מאז 2017, אך נענתה כי המידע חסוי מטעמים ביטחוניים. ״מצער לראות כי רשות המים מסתירה מידע קריטי על חלוקת המים תוך שימוש בנימוקים ביטחוניים״, אומר אורי סולד, מנהל תחום מידע בתנועה לחופש המידע. "אין שום סיבה שמידע אודות תשתיות קריטיות כמו תשתיות מים לא יחשף לציבור. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בפעילות גוף כה חשוב כמו ועדת המים המשותפת״.
בין השנים 2010 ל-2017 הוועדה לא התכנסה בשל סירוב הרשות הפלסטינית לאשר פרויקטים להתנחלויות. הפלסטינים טענו אז כי הוועדה הפכה ל"פורום המבוסס על סחיטה", בו ישראל מתנה אישור פרויקטים פלסטיניים חיוניים בהכשרת תשתיות להתנחלויות. ישראל בתגובה הקפיאה למעלה מ-97 פרויקטים פלסטיניים. דוח מבקר המדינה משנת 2017 חשף את מחיר השיתוק: מציאות עגומה של מחדל ממשלתי ועירוני מתמשך, תוך הפרת חוקים ישראליים ובינלאומיים. המבקר קבע כי המדינה לא הפעילה מנגנון יישוב סכסוכים, בעוד השפכים זורמים לנחלים קדרון, אלכסנדר וחברון והופכים למפגע הסביבתי החמור באזור.
עשור של סתירות
תחקיר המקום הכי חם בגיהנום מעלה כי הוועדה המשותפת אמנם לא חדלה מלהתקיים, אך הלכה למעשה חדלה מלתפקד כמנגנון משותף ויותר מכל ביטא את יחסי הכוחות בין הצדדים. בתום שבע שנות הקפאה מחאתית של הצד הפלסטיני, אכן חודשו ב-2017 ישיבות בדרגים שונים, אך הוועדה הפכה למנגנון ניהול המחסור. במקביל לאישורים נקודתיים, עשרות פרויקטים פלסטיניים נותרו תקועים ביניהם הקמת מתקני טיהור וקידוחי בארות חדשים, בשל אישורים תכנוניים שלא ניתנו. בשנים שלאחר מכן הופסק התיאום בין הצדדים גם בקורונה ולאחר מכן עם תחילת המלחמה.
צעדים חד צדדיים של רשות המים הישראלית, בין היתר תוך הפרה של הריבונות הפלסטינית בשטחי A ו-B, הובילו לתלות של הפלסטינים ברכישת מים מחברת ״מקורות״. במקביל לייבוש הגדה וסגירת כל אפשרות לפיתוח פלסטיני עצמאי, ישראל קיזזה עשרות מיליוני שקלים מכספי המיסים הפלסטיניים ויוצרת מעגל חנק בלתי אפשרי: מונעת מהפלסטינים להפיק מים ולטהר שפכים, מוכרת להם את המים של עצמם דרך חברת "מקורות", וגובה מהם "קנס" על זיהום שהיא עצמה כפתה עליהם דרך שיתוק הוועדה.
חרף התירוץ התמוה של רשות המים, שסירבה למסור את תאריכי הישיבות וסיכומי הוועדה המשותפת בנימוק של "פגיעה בביטחון המדינה", תחקיר המקום הכי חם בגיהנום חושף פער בין הצהרות למציאות. בעוד שהצד הישראלי מציג מצג שווא של ועדה המתפקדת כסדרה, בדיקת הדוחות הפלסטיניים ונתוני השטח מגלה מציאות של מניפולציה שיטתית: מה שנרשם בדוחות הישראליים כ"אישור פרויקטים", מתברר בצד הפלסטיני כסחיטה פוליטית או כאישורים "על הנייר" שתקועים בגלל חסמים תכנוניים של המנהל האזרחי.
תמונת מראה שבורה
הדוחות הישראליים מציגים ועדה שפעלה כסדרה – עם כינוסי ועדות משנה, אישור בארות בודדים ואכיפה מוגברת – מנגד, בדוחות הפלסטיניים מתוארת מציאות של קיפאון, עיכובים וחוסר תיאום, שבמהלכם נותרו יותר מ-90 פרויקטים תקועים בשטחי C, הפקת המים העצמית נשחקה, והופסק מימון בינלאומי לפרויקטים לטיהור שפכים בשל העיכובים של ישראל. התוצאה ניכרת גם במספרים: רכישת המים מ"מקורות" כמעט הוכפלה בעשור והגיעה ב-2023 לכ- 60 אחוז מהצריכה הביתית הפלסטינית.
חוסר השקיפות סביב תדירות הישיבות ותוכן ההחלטות הוא הכלי המרכזי שמאפשר לישראל לייבש את הפיתוח הפלסטיני העצמאי, להפוך את האוכלוסייה ללקוחה שבויה של "מקורות" ולקזז כספי מיסים בגין זיהום – כל זאת מבלי לתת דין וחשבון ציבורי.
כך למשל, בעוד ב-2017 רשות המים הישראלית דיווחה על "שינוי בגישה" הפלסטינית, מנגד הדוחות הפלסטיניים חשפו כי באותה שנה ירדה הפקת המים העצמית ל-86 מלמ"ק, בזמן שהרכישה מ"מקורות" זינקה. בשנה לאחר מכן ישראל דיווחה על אישור 5 בארות לפלסטינים. בפועל, הפלסטינים דיווחו כי הפרויקטים עוכבו בשל טענות המנהל האזרחי לחריגות בתוואי, ומעל 90 פרויקטים בשטחי C נותרו תקועים.
בעוד ישראל התגאתה בניתוק 1,000 קידוחים ושימוש ברחפני ניטור ב-2019, הפלסטינים דיווחו על משבר מים חמור בחברון ובית לחם, עם צריכה של 82.4 ליטר לנפש – מתחת לתקן ארגון הבריאות העולמי. ב-2020 חזר הנתק שוב, בעקבות הקורונה. ב-2021 ישראל המליצה לקזז עד 13 מיליון שקל בחודש מכספי המיסים הפלסטיניים עבור טיפול בשפכים. מנגד, תועדה הריסת בורות מים פשוטים בקהילות פלסטיניות בשטח C. ב-2022 הדוחות חושפים החלטה תקדימית לפעול נגד קידוחים גם בתוך שטחי הרשות.
אלימות המתנחלים (מהכנסת)
השינוי המשמעותי ביותר התרחש בפברואר 2023 עם הקמת "מינהלת ההתיישבות". הגוף האזרחי בראשות בצלאל סמוטריץ' נטל את סמכויות המנהל האזרחי על המים והביוב. המשמעות היא יצירת משטר אזרחי לישראלים ומשטר צבאי לפלסטינים באותו מרחב. בשנת 2024 הועברו מאות סמכויות תכנון וניהול תשתיות לידי הדרג המדיני, במקביל להכשרת 68 מאחזים ("אתרים בהסדרה") המקבלים כעת חיבור רשמי לתשתיות. בינתיים, בשטח, הפגיעות בקידוחים נמשכות. גורם ברשות המים הפלסטינית מתאר מציאות של חוסר אונים: "אנחנו לא רואים מה קורה בתחנות כי ניתקו לנו את המצלמות. הם נכנסים לחדר החשמל ומנתקים הכל. מסוכן ללכת לשם ללא תיאום עם המת"ק".
בעבר קמ״ט מים היה כפוף לשרשרת הפיקוד הצבאית (ראש המנהל האזרחי ומתפ״ש), אך החל משנת 2024, במסגרת ההסכמים הקואליציוניים חתם ראש המינהל האזרחי על כתב מינוי, שמעביר בפועל מאות סמכויות (כמו תכנון, בנייה, ניהול מקרקעין ותשתיות) לידי הסגן הלל רוט, שכפוף ל"מינהלת ההתיישבות" בראשות בצלאל סמוטריץ'.
במקביל לריכוז סמכויות אזרחיות בידי הדרג המדיני ביחס להתנחלויות, קידמה הממשלה גם מהלך משלים של "הכשרה בדיעבד". במסגרת החלטות הקבינט המדיני־ביטחוני הוגדרו עשרות מאחזים כ״אתרים בהסדרה״- קטגוריה המאפשרת למדינה להתייחס אליהם כיישובים מתוכננים, ובכך להימנע מהחובה להמתין שנים עד לסיום הליכי התכנון, ולאפשר העברת תקציבים, חיבור לתשתיות, ובכלל זה מים, כבר בשלב זה. במאי 2024 הממשלה החלה בהכשרת 68 יישובים בלתי חוקיים ביהודה ושומרון, כזכאים לתקצוב ולתשתיות. לפחות 7 מהם הוקמו בשטחי B.
צריכת מים ברמה של אזורי אסון
מאז תחילת דצמבר, אישרה רשות המים הפלסטינית של מחוז ירושלים כי הניתוק מאספקת המים באזור רמאללה נגרם שוב בעקבות תקיפת מתנחלים, שגרמה נזק לבאר מספר 6 בעין סמיה. על פי ההודעה, צוותי הרשות החלו בעבודות תיקון רק לאחר תיאום דרך הקישור האזרחי הפלסטיני, וכי עם סיום העבודות תחודש אספקת המים ליותר מ־19 יישובים שנפגעו מההשבתה. הרשות הדגישה כי מדובר בתקיפות חוזרות ונשנות, וקראה להפעלת לחץ על רשויות ישראל כדי להפסיקן.
התקיפות המשיכו גם לאורך חודש ינואר וכללו ונדליזם, תקיפות של אנשי צוות וגם הצבת חוטי תיל סביב חלק מהבארות (4 ו-6) – מה שגרם לעצירת שאיבת המים. "האמת שאנחנו לא רואים מה קורה ב-4 תחנות (בארות מים מס' 2,3,4,6, ס"ת) בגלל שניתקו לנו את כל המצלמות", סיפר גורם ברשות המים הפלסטינית בשיחה עם המקום הכי חם בגיהנום. "הם עדיין פוגעים בתשתיות של חשמל ותקשורת. כבר כמה פעמים הם נכנסו לתוך חדר החשמל וניתקו לנו הכל. הם הממשלה שם. מסוכן ללכת רוב הזמן בגלל שאין אבטחה משום צד. אנחנו הולכים רק אחרי שעושים תיאום עם המת"ק ( מנהלת תיאום וקישור) ורק במקרי חירום. מתי שמפסיקים את פעילות המשאבות בגלל הפיגועים אנחנו מורידים את כמות המים המסופקת לתושבים, כי אין מספיק מים".
לפי דו״ח אמנסטי מ-2023, צריכת המים הפלסטינית לנפש בגדה המערבית נמוכה מהסטנדרט הבינלאומי לבריאות הציבור: בממוצע 84.2 ליטר לאדם ליום, לעומת 100 ליטר שממליץ ארגון הבריאות העולמי. יותר מ־620 אלף פלסטינים מתגוררים באזורים שאינם מחוברים לרשת המים או סובלים מאספקה לקויה, וצורכים פחות מ־50 ליטר לאדם ליום. המצב מחמיר לאור התקיפות. בגלל הגידול הדמוגרפי, הצריכה לנפש נשארה נמוכה ביחס לממוצע הישראלי, שעומד על כ-165 ליטר. בקהילות פלסטיניות שאינן מחוברות לרשת המים צריכת המים הממוצעת לנפש נכון לשנת 2023 היא 26 ליטר לנפש ליום, בדומה לצריכה באזורי אסון.
שיחה על זה post