בישראל חיות כיום כ-23 אלף נשים וילדיהן, אזרחיות אוקראינה, שנמלטו מהמלחמה ומצאו כאן מקלט זמני. מדינת ישראל מכירה בכך שאין באפשרותן לשוב לארצן בבטחה, ולכן מגינה עליהן מפני גירוש במסגרת "הגנה קבוצתית". הן שוהות כאן כחוק. אבל מעבר לכך הן וילדיהן לא זכאים כמעט לדבר.

ארבע שנים אחרי הפלישה הרוסית לאוקראינה, ישראל ממשיכה להותיר את הנשים הללו ללא מעמד, זכויות וודאות. ההחלטה האחרונה להאריך להן את ההגנה הקבוצתית בשלושה חודשים בלבד – לעומת אירופה וארה"ב שנתנו הארכה של שנה או שנתיים – היא המחשה של מדיניות מתעמרת, שמייצרת חוסר יציבות מתמשך כדרך פעולה.

איך אפשר לשכור דירה כשהויזה פגה כל רבעון? איך אפשר להתחייב למקום עבודה, כשלא ברור אם בעוד זמן קצר יהיה מותר להישאר? איך אפשר לגדל ילדים, ללמוד עברית, להשתלב, כשהקרקע נשמטת שוב ושוב מתחת לרגליים?  מבקשות מקלט אוקראינות שאנו בארגון א.ס.ף מלוות מעידות כי מעסיקים הוציאו הודעות פיטורין בעקבות הארכת ההגנה קצרת המועד. כך מדיניות רשות האוכלוסין ומשרד הפנים דוחקת את הפליטות להעסקה פוגענית, ניצול ואף סחר וזנות הישרדותית.

חשופות לסחר ולניצול

לפליטות האוקראיניות גם אין אשרות עבודה רשמיות אף שהעסקתן חוקית ומותרת. בפועל הן עובדות תחת מדיניות "אי־אכיפה" שמשאירה אותן חשופות לסחר ולניצול. מעסיקים רבים מסרבים להעסיקן בשל היעדר אישורי עבודה ברורים, ורבות מהן נאלצות לעבוד באופן לא חוקי או לשלב בין כמה עבודות כדי לשרוד. לפי נתונים שנאספו בא.ס.ף בתחילת שנת 2026 עולה כי רק כשני שלישים מהן מועסקות באופן רשמי. שליש מהנשים מועסקות באופן לא חוקי, נטולות הגנה וזכויות סוציאליות. כאמור,  גם הארכת ההגנה מפני הרחקה לשלושה חודשים בלבד הובילה לפגיעה ביכולת התעסוקה של הפליטות.

כאשר אין יציבות תעסוקתית ואין רשת ביטחון, העוני מעמיק. בשנת 2025 נרשמה החמרה חדה במצבה הכלכלי של הקהילה: נשים רבות חיות בעוני, חלקן באי־ביטחון תזונתי חמור, וחלק נאלצות לבחור בין אוכל לתרופות או לשכר דירה. לפי נתונים ממחקר משותף של א.ס.ף ו"מרכז אדוה" משנת 2025, רק כ-30% מתוכן חיות בביטחון תזונתי, כ-50% באי ביטחון תזונתי מתון, וכ-20% באי ביטחון תזונתי חמור. כך גם מנתונים שנאספו בא.ס.ף בתחילת 2026, עולה כי מחציתן מעידות על היעדר יכולת כלכלית לשמור על תזונה מאוזנת. מאז פרוץ המלחמה בישראל, מספר הפניות לסיוע מצד פליטות אוקראיניות עלה בצורה דרמטית – עדות למצוקה שמעמיקה משנה לשנה.

גם הגישה לבריאות רחוקה מלהיות מובטחת. חלק גדול מהנשים מוותרות על טיפול רפואי בשל מצבן הכלכלי. תקנות הבריאות הקיימות מדירות בפועל את מרבית הנשים בגילאי העבודה, מתוך הנחה שגויה שעבודה מבטיחה ביטוח. אך דווקא התלות במעסיק לצורך גישה לביטוח בריאות מגבירה את הפגיעות והניצול. אם לא די בכך, מי שנכנסה לישראל לאחר 2024 נדרשת להמתין יותר משנתיים לביטוח רפואי, גם אם היא חולה, בהריון בסיכון, או מטפלת בילדים קטנים.

מצבי קצה

המציאות הזו מייצרת מצבי קצה. בדוחות בינלאומיים מתוארת ישראל כמדינה שבה מעמד חוקי עמום חושף מבקשי מקלט ופליטים לניצול, לזנות הישרדותית ולסחר. פליטות אוקראיניות אינן יוצאות דופן, הן חלק מאותה מערכת שמעדיפה עמימות על פני אחריות.

ובכל זאת, הנשים הללו חיות כאן, עובדות כאן, מגדלות כאן ילדים, לומדות עברית ומבקשות להשתלב. רבות מהן בעלות השכלה, כישורים ומוטיבציה, אך חסומות מלעבוד במקצועות הדורשים רישוי, גם כשמדובר במקצועות המצויים במחסור חמור בישראל, כמו סיעוד וחינוך לגיל הרך. המדינה בוחרת פעם אחר פעם שלא לראות אותן כמבקשות מקלט, אלא כעול. המדינה בוחרת שלא להגן באמת, אלא לדחות את הקץ (עד לגירוש כשיתאפשר) בעוד שלושה חודשים.

אבל פליטות אינה אירוע קצר. היא מציאות חיים. וכאשר מדינה בוחרת לנהל אותה דרך הארכות זמניות, עמימות בירוקרטית והיעדר זכויות – היא אינה ניטרלית – אלא פוגעת באופן אקטיבי בנשים וילדים שברחו ממלחמה.

מדינת ישראל מוכרחה להעניק לפליטות האוקראיניות מעמד יציב, זכויות בסיסיות ונגישות אמיתית לבריאות ולביטחון סוציאלי. לא רק למענן ולמען ילדיהן, אלא למען חברה שמבקשת לראות את עצמה כחברה מתוקנת.

חנה כץ והדר אביאל הן כותבות דוח המצב של א.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל, על מצבם של פליטי אוקראינה במלאת 4 שנים למלחמה; כץ היא רכזת מיפוי ותמיכה לפליטים האוקראינים בעמותה, אביאל היא רכזת קידום מדיניות