אחרי שש שנות מאבק משפטי, בית המשפט העליון ביטל אתמול (א') סעיפים בנוהל משטרתי שאפשר למשטרה לדרוש מאזרחים להזדהות בלא חשד לעבירה. בפסק הדין שניתן, שמו שופטי בג״ץ קץ לניסוחים העמומים ששיקפו את ההתעקשות של המשטרה להשאיר בלשון הנוהל תחום אפור הנתון לפרשנותו של כל שוטר בשטח, וצמצמו באופן משמעותי את הסמכות שהמשטרה נטלה כדי לדרוש תעודת זהות מאנשים שאין נגדם חשד לעבירה. 

העתירה הוגשה כעתירת המשך לעתירה משנת 2019 של האגודה לזכויות האזרח, אגודת יהודי אתיופיה, הוועד הציבורי נגד עינויים, עמותת טבקה והקליניקה לרב תרבותיות באוניברסיטה העברית. בעתירה טענו הארגונים כי הדרישה להזדהות באופן שרירותי נגועה בפרופיילינג גזעי, פרקטיקה שהופעלה באופן מוגבר כלפי בעלי חזות מזרחית, יוצאי אתיופיה וערבים. 

בפסק הדין, שנכתב על ידי השופטת יעל וילנר בהסכמתם של השופט דוד מינץ ונשיא ביהמ״ש העליון יצחק עמית, הובהר כי לא די ״בחשש״ ערטילאי לעבירה כדי לעכב אדם ולחייב אותו בהצגת תעודה מזהה. בפס״ד נקבע כי יש למחוק מהנוהל שני סעיפים, לתקן סעיף נוסף ולבטל אחר. "מדובר בפסק דין היסטורי, שקבע שהמשטרה אינה רשאית לפנות באופן שרירותי לאזרחים על בסיס המראה החיצוני שלהם״, נמסר מהאגודה לזכויות האזרח. ״פעולות שיטור אלה מובילות לאפליה, השפלה ושיטור יתר כלפי אוכלוסיות מסוימות כגון יוצאי אתיופיה, מזרחים וערבים״.

כלי לביצוע מסע דיג

במרכז העתירה עמד סעיף 5(ב׳) לנוהל הצגת תעודת זהות וחובת הזדהות בפני שוטר. הסעיף אפשר לשוטרים לאמת את פרטי תעודת הזהות לא רק באמצעות בדיקה ויזואלית, אלא גם "באמצעות שאלות בעל פה או באמצעות המערכות המשטרתיות". בג"ץ קבע במפורש בפסק דינו הקודם כי המשטרה אינה מוסמכת לבצע פעולות שיטור נוספות מעבר לבדיקת התעודה עצמה בהיעדר חשד סביר, וכעת הוא הורה על ביטול סעיף זה. 

השופטת וילנר דחתה את הנימוקים שהעלתה המשטרה להצדקת הבדיקה, כמו חשש לזיוף תעודה, או כאשר לאדם אין תעודה או ספח. היא ציינה כי כאשר ישנו חשד סביר לזיוף, עומדות לרשות השוטר סמכויות מעצר ועיכוב מכוח חוק המעצרים. עוד היא הוסיפה כי נושא אי-נשיאת תעודה או ספח כבר נדון בסעיפים אחרים בנוהל, וכי ״אין צורך״ להרחיב את הסמכות בסעיף 5(ב׳) כדי לטפל בכך.

ההכרעה חידדה את ההלכה שנקבעה בעתירה הראשונה שהוגשה, לפיה ביצוע פעולות שיטור נוספות מעבר לדרישת ההזדהות, כגון הצלבת פרטי התעודה עם מערכת המחשוב המשטרתית, פוגעות בפרטיות ובכבוד האדם. בפס״ד הראשון צוין כי אין לראות בדרישה להזדהות "כלי לצורך ביצוע 'מסע דיג' ביחס לאדם שהתנהגותו אינה מעוררת חשד סביר לביצוע עבירה".

"כאשר שוטר מבקש לאמת את הפרטים המופיעים בתעודת הזהות של אדם, הוא עשוי להיחשף באופן אוטומטי, כבר בשלב הראשון, לנתונים נוספים בעניינו אשר קיימים במערכות המידע המשטרתיות ואינם חלק מהמידע שבתעודת הזהות", כתבה וילנר בפסק הדין. ״בדיקת פרטי תעודת הזהות במערכות המידע המשטרתיות לא נועדה רק ׳לאמת את נכונות התעודה והאמור בה׳, אלא גם לספק לשוטר מידע נוסף על בעל תעודת הזהות״.

הנוהל: פרופיילינג

בפסק דינה קבעה וילנר כי יש לבטל סעיף נוסף בנוהל, שתוקן בעקבות העתירה הראשונה באופן עמום ונתון לפרשנות. בהחלטתו לעתירה הראשונה ניסה בג״ץ להגביל את סמכות המשטרה לדרוש הזדהות ללא חשד ספציפי. המשטרה תיקנה את הסעיף כך שיאפשר לדרוש הזדהות במקרה של "חשש שבוצעה או עומדת להתבצע עבירה" – הגדרה סובייקטיבית שנשענת בעיקר על תחושות השוטר. 

וילנר קבעה כי הפרשנות מרוקנת מתוכן את דרישת "יסוד סביר לחשד", הנדרשת בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) כדי לעכב חשוד או עד. וילנר אף הגדילה לעשות והתייחסה באופן ישיר לאיזון שנקבע בחוק המעצרים, שלדבריה "אינו עומד לביקורת בענייננו", ומשקף את הכרעתו של המחוקק בדבר שמירה מירבית על כבוד האדם וזכויותיו. בדבריה קבעה כי המשטרה אינה יכולה לעקוף את הוראת החוק המפורשת, ולהפעיל את הסמכות לדרוש הצגת תעודת זהות על בסיס אמת מידה סובייקטיבית ומעורפלת של "חשש".

סעיף נוסף שנידון בשתי העתירות הוא סעיף 5(ג׳) לנוהל. הסעיף קובע כי לאחר הצגת תעודת הזהות, מתיר הנוהל לשוטר לבצע "פעולות נוספות" כמו תשאול ובדיקה במערכות מידע. בעוד שבית המשפט דרש בצו על תנאי לבטל את הסעיף, המשטרה הסכימה באופן פורמלי למחוק אותו, אך הצהירה כי היא עדיין רואה עצמה מוסמכת לבצע פעולות שיטור נוספות. "טוב עשתה המשיבה כשהסכימה למחוק את הסעיף הנדון מהנוהל" כתבה וילנר, וחידדה כי העתירה שעומדת לפני בית המשפט אינה מסגרת מתאימה לברר את גדרי סמכויות המשיבה "על פי כל דין". 

"אם יתעוררו מחלוקות בין הצדדים באשר להיקף סמכויות מסוימות של המשיבה, מכוח חיקוק זה או אחר, ניתן יהיה לבררן בהליך מתאים" סיכמה. למרות שהסעיף נמחק, בג״ץ נמנע מלקבוע באופן מפורש לא רק מה מותר למשטרה לעשות, אלא גם מה אסור – לתשאל את האזרח מכוח דין אחר. בסיכום פסק הדין, בג״ץ הפך את הצו על תנאי למוחלט בחלקו, לצד פסיקת הוצאות למשטרה. אך מעבר להחלטות הקונקרטיות, פסק הדין של וילנר מחדד כי בנוהל משטרתי אין מקום לעמימות, ואסור שיהיה מרחב אפור לפרשנות.