יום כייף בדיזינגוף סנטר עם ההורים ממזרח ירושלים

אני: נו? איפה אתם?
אבא: אנחנו לא יודעים.
אני: אמרתי לכם אבא, זה מאוד מאוד מאוד פשוט. אתם עולים ביציאה השלישית באיילון, בשלום, לוקחים שמאלה, אז אתה ממשיך ישר ישר ישר עד שאתה מגיע לדיזינגוף סנטר ופונה שמאלה. למה זה כל כך מורכב? מה אתם רואים מסביב?
אבא: יש פה… אר… ארלוזורוב משהו? אנחנו רואים גם לאונרדו…
אני: מה?! איך הגעתם לשם?!
אבא: ווייז.
אני: מה מוחמד (אח שלי) שם לכם בווייז? הכתובת שלי, או רק "תל אביב"? בטח הוא סתם כתב "תל אביב", העצלן הזה, אני אשרוף אותו! טוב, אני אתקשר אליו ואחזור אליכם שנייה, תעמדו בצד רגע.
[מנתק, מתקשר לאחי מוחמד]
מוחמד: כן כלבה?
אני: תגיד מהר, מה כתבת לאמא ואבא בווייז?!
מוחמד: את הכתובת שלך, של הבית.
אני: אה, אוקיי, טוב, תודה, ביי.
[מנתק, מתקשר בחזרה להורים]
אני: אבא! תמשיכו לנסוע לפי הווייז, מוחמד שם את הכתובת הנכונה.
[רבע שעה אחרי]
אבא: אנחנו בקניון שליד הבית שלך, רד.
אני: אני כבר למטה.
אבא: אנחנו עוד שנייה פונים לרחוב שלך.
אני: אני רואה אתכם, יאללה.

[עולה לרכב]

אני: אלסלאם עלייכום!
אמא: שב בכיסא של הנהג, אני לא רוצה לנהוג בעיר הזאת!
אני: אפשר לחשוב, את נוהגת במזרח ירושלים על הכבישים הכי צרים ועקומים בעולם, ואת מתלוננת על תל אביב?
אמא: כן, אבל את הכבישים של מזרח ירושלים אני מכירה יופי.

[מחנים, יורדים מהאוטו]

אני: הייייייייייייייייייי!!
אמא [מבחינה בשליכטה של צבע ורוד בשיער שלי]: מה יהיה איתך, כל פעם משהו חדש [מחבקת חזק חזק].
אבא: למה מה הוא עשה?
אמא: תסתכל על השיער שלו.
אבא: אה ראיתי בפסייבוק, חשבתי שזה אפקטים ופוטושופ.
אני: זה סוג של אפקטים.
אמא: טוב אני צריכה לשירותים.

[הולכים לחדר מדרגות, פותח את הדלת ומחזיק אותה להורים]

אבא: Thank you.
אני: אבא?
אבא: סליחה, חשבתי שאתה מישהו מפה, לא זיהיתי אותך.
אני: אתה רציני!?

[נכנסים לסנטר, פתאום צצה זהבה גלאון]

זהבה גלאון: אתה… היית אצלי לפני שבוע לא?
אני: נכון.
זהבה: זיזו נכון?
אני: וואו, כן, זה אני.
זהבה: אלה ההורים שלך?
אני: כן, באו לבקר.
זהבה: הבן שלכם מקסים.
[אמא ואבא מסתכלים עליי במבט לא מבין]
אני [בערבית]: היא אמרה שיש לכם בן מקסים. [לזהבה]: תודה.
זהבה: תהנו בביקור שלכם, יום טוב.
אני: תודה רבה!

אמא ואבא: מי זאת?
אני: חברת כנסת, יושבת ראש מרצ.
אבא: מה? איך היא מכירה אותך?
אני: הייתי במפגש אצלה עם כמה אנשים.
אמא: בשביל מה?
אני: היא מחפשת אנשים צעירים להתפקד למרצ ולהצביע לה.
אבא: מה? ואיך היא הגיעה אליך?
אני: חבר הזמין אותי והלכתי איתו, היה נשמע לי מעניין.
אבא: ומה היה שם?
אני: סתם, דיברה מלא ואנחנו שאלנו שאלות. אני הצגתי את עצמי בתור פלסטיני ושאלתי אותה למה אני צריך להתפקד למרצ במקום להצביע למפלגה ערבית, כי אני לא מרגיש שהיא מייצגת אותי.
אבא: אז מה היא אמרה?
אני: אמרה לי שהיא לא תגיד לי לא להצביע לרשימה המשותפת, שמבחינתה אני צריך להצביע לרשימה המשותפת.
אבא: באמת?
אמא: טוב מה זה משנה עכשיו אנחנו גם ככה לא יכולים להצביע, ולא משנה לנו מה הולך שם, ואני צריכה שירותים כבר שעתיים!
אני: הנה אמא, מולך.
אבא: אתה כן יכול להצביע, נכון?
אני: כן, הצבעתי בשתי הבחירות האחרונות.
אבא: יפה.
אמא: כן, אחיך חיכה המון זמן, וזה למרות שהוא נולד בירושלים בהדסה, ויש לו תעודת זהות ישראלית, והיה נשוי ליהודייה, הוא עדיין היה צריך עורך דין בשביל זה.
אני: טוב, בירושלים זה עוד יותר קשה לבקש אזרחות, אני ביקשתי פה בתל אביב, וזה לא היה פשוט, חיכיתי המון זמן, הייתי צריך להוכיח שאני גר פה מעל שבע שנים, ביקשו ממני חוזי דירה ותשלומים של מים חשמל וארנונה ותלושי משכורת של שבע שנים אחורה, והייתי בן 22, מאיפה אני אביא להם חוזה דירה של שבע שנים אחורה?
אבא: אז איך פתרת את זה?
אני: הבאתי כל מיני מכתבים והצהרות של כל מיני יהודים, וגם הראיתי להם תעודות של בית הספר במזרח ירושלים שנראה לי שהם הזיקו יותר בסוף כי הם היו תעודות של הרשות הפלסטינית, אבל הם הוכיחו שהייתי פה. גם יצאתי עם אֶפי בזמנו והוא היה חייל אז המכתב ממנו גם עזר אני מאמין. הייתי צריך להגיע לטקס במשרד הפנים ולעמוד מול שופט, להרים יד ימין ולהצהיר שאני אהיה נאמן למדינת ישראל הציונית ושלעולם לא אפגע בה ולא אפגע בעם ישראל וביהודים בכלליות. מקסים. סיפרתי לכם כבר, לא זוכר?
אבא: אני לא זוכר מה אכלתי הבוקר זיאד.

סלפי עם ההורים

אמא: מה אנחנו עושים עכשיו?
אני: חשבתי לקחת אתכם לסרט שסיפרתי לך עליו, "לא פה, לא שם", מה את אומרת?
אמא: מה עכשיו סרט? עד שאני רואה אותך אני לא רוצה להיסגר בחדר חשוך שאסור לדבר בו.
אני: חביבתי אינתי! טוב, אתם רעבים?
אמא: אתה רעב עומר?
אבא: אני תמיד רעב.
אמא: טוב, מה הכנת?
אני: לא הכנתי כלום ואין לי כוח, גם הכלבים בבית ואין לי כוח לצרחות שלך.
אמא: כלבים? למה כמה יש לך???
אני: שניים.
אמא: מה? ממתי?
אני: יותר משנה אמא, כן, לא באת לראות אותי יותר משנה!
אמא: אבל למה שניים?
אני: למה את הבאת שלושה ילדים?!
אמא: שאלה טובה באמת, כל אחד מכם יצא יותר חרא מהשני.

אני: יופי אמא, כל הכבוד על החינוך המצוין. מה בא לך לאכול? פירות ים, כרגיל?
אמא: לא חייבים, לא רוצה שתבזבז יותר מדי כסף.
אני: אמא, לא היית פה מיליון שנה, אז אני רוצה לבזבז עליכם קצת כסף, בסדר? אל תתערבי לי. יש את המסעדה שאכלת בה אז, שהיה פה הרבה פירות ים, רוצים?
אמא: כן.
אני: זה 15-20 דקות הליכה, זה בסדר?
אמא: מה אתה חושב שאנחנו זקנים שלא יכולים ללכת?
אני: אני לא יודע אמא, אבא חולה ואולי הוא עייף!
אמא: אתה יכול ללכת עומר?
אבא: כן, שזיאד יחזיק לי את היד אבל.
אני: בכיף אבא.

[אחרי 20 דקות הליכה]

אמא: אמרת 20 דקות זיאד, איפה זה?
אני: 20 דקות הליכה נורמלית, הליכה שלכם זה יותר לכיוון שעה!
אמא: יופי, תראה אבא שלך עייף! כמה זמן נשאר?
אני: הנה ממש 5 דקות.

[מגיעים למסעדה ומזמינים]

אני: במנות של ההורים שלי אין אלכוהול או חזיר נכון?
מלצרית: במנה הזאת יש רק יין, בקטנה.
אמא: לא! לא יין.
מלצרית: ממש לא מרגישים את זה.
אני: זה לא קשור, אסור להם אלכוהול.
מלצרית: אבל חבל זה היין עושה את כל הטעם.
אני: זה לא קשור, אנחנו מוסלמים ואסור אלכוהול.
מלצרית: אבל אתה הזמנת קוקטייל עם וודקה…
אני: נכון.
מלצרית: וזה בסדר?
אני: זה מצוין.
אמא: הזמנת קוקטייל עם וודקה?
אני: כן אמא, יש בעיה?
אמא: עוד לא שתיים בצהריים!
אני: את אומרת את זה כאילו זה משהו רע.
מלצרית: סליחה, אז להביא לכם את הקוקטייל?
אני: כן, המנה שלי יכולה להיות עם כל מה שאת רוצה, את המנות שלהם תכינו בלי אלכוהול, ואם זה בעייתי נזמין מנה אחרת. זה הכל.
אבא: איך אתה אוהב להקניט אותנו ולשתות אלכוהול לידנו.
אמא: תן לו לעשות מה שהוא רוצה.
אבא: אני יודע, אני צוחק.
אני: כן אבא, אתה שוכח שגם אמא הכינה לי ארוחת בוקר כשבאתי לבקר ברמדאן, אז אין הבדל.
אבא: נכון, זה לא משנה כל כך, גם ככה אנחנו הולכים לגיהינום.
אני: יופי, אז נתראה כל המשפחה שם.

אמא: ספר לאבא שלך איך היה בכנסת אתמול, הוא ראה רק תמונות ולא הבין מה אתה עושה שם.
אני: היה… מעניין.
אבא: מה עשית שם?
אני: באתי עם "אלוואן" במסגרת יום הזכויות הלהט"בים בשביל לבקש תקציב.
אבא: תקציב למה?
אני: תקציב לנוער להטב"י ערבים.
אבא: מה זאת אומרת?
אני: אבא, לא כל ההורים הם כמוכם, אתם אומנם לא התלהבתם מזה בהתחלה אבל לא גירשתם אותי מהבית או נתתם לי את התחושה שאני מאוים פיזית, אתה יודע, יש הורים שמגרשים את הבן או בת שלהם כשהם יוצאים מהארון או מגלים שהוא להט"ב… אז צריך לדאוג לנוער הזה. אבא: נכון, אבל זה כי אצלנו אסור.
אני: מה זאת אומרת אסור?
אמא: אתה יודע למה הוא מתכוון.
אבא: אסור, לפי הדת.
אני: למה, אתם הולכים לפי הדת?
אבא: מה זאת אומרת?
אני: יש מישהו בהר הזיתים שהולך לפי הדת? אתם מחשיבים את עצמכם כמוסלמים מסורתיים, אבל את לא שמה כיסוי ראש ולא מתלבשת צנוע, יש לך קריירה ואלוהים יודע שאת עושה המון דברים שהם לא על פי הדת, ואתה אותו דבר אבא, עושה ועשית לא מעט דברים לכאורה שלא על פי השריעה. אף אחד לא אומר שאתם פחות מוסלמים בגלל זה, נכון? וזה בסדר, כי דת משתנה עם הזמן, קהילות מושפעות זו מזו וכולנו חיים באיזשהו תווך ולא בנאמנות אדוקה לאידיאולוגיה מסוימת היא גם פרוגרסיבית ומתאימה את עצמה לזמנים שהם נמצאים בהם.
אבא: אבל זה לא אותו דבר.
אני: כן, זה נטו לא קשור לדת וזה יותר חברתי. כל השכונה אבא, כל הר הזיתים עושה דברים "לא על פי דת", שותים אלכוהול, מזדיינים מחוץ לנישואים, לובשים מה שבא להם, ואולי אנשים אומרים עליהם דברים פה ושם, אבל שם זה נגמר, אבל אם מישהו הוא הומו אז זהו, נקודה שחורה למשפחה, אז זה בולשיט, זה קשור למוח הדפוק של כולם.
אמא: אתה צודק, אבל מה לעשות, בחברה שלנו אתה לא חי לבד, אתה חי עם כולם.
אני: אבל זה החלטה שלכם, לא צריך לחיות עם כולם, לא תמיד צריך לדפוק חשבון לכל מה שאומרים.
אמא: אנחנו לא יכולים לשנות את זה.
אני: אפשר, זה מה שאני מנסה לעשות לפחות, לפעמים.
אמא: זה מאוד קל לעשות את זה כשאתה גר בתל אביב,  אנחנו לא.
אני: את צודקת.
אבא: ואני לא רוצה לזלזל במה שאתה עושה, אבל הדברים היו נראים קצת אחרת אם היית עדיין חי במזרח ירשולים.
אני: אבל כמו שאמרת, אי אפשר לשנות את הכל בבת אחת, אני עושה את מה שאני יכול, אני יודע שההשפעה שלי קטנה מאוד, אבל עם יהיו עוד ועוד ועוד, זה ישתנה. בגלל זה אני עושה מה שאני עושה בפייסבוק.
אבא: אתה לא חושב עלינו כשאתה כותב ככה בפייסבוק.
אני: …מה?
אבא: אם היית חושב עלינו לא היית כותב את הדברים שאתה כותב ושם את התמונות האלה, כי היית מבין איך זה משפיע עלינו.
אני: אבא… אתה בכלל יודע מה אני מפרסם?
אבא: לא.
אני: אתה חושב שמה שאני כותב בפייסבוק זה מה שאתה שומע מאנשים?
אמא: אבל אבא שלך לא יודע עברית.
אני: אז שישאל אותי! אני בטוח שמה שהוא שומע כל הזמן זה שזיזו הומו, זיזו מתנשק עם גברים וזיזו סוטה שעושה סדום ועמורה בתל אביב כל הזמן. אז ברור שהוא חושב שאני רק חושב על עצמי. אבל אם הוא יודע שבעיקר אני חושב על החברה שלנו, על החברה הערבית והעם הפלסטיני, אבל לאאאא! את זה הם לא מספרים, את זה הם לא מתרגמים, הם מדברים על הדברים האלה, זהו! רואים "זיאד הבן של עומר המוחתאר הומו" ונתקעים רק בזה! בוא אני אראה לכם מה אני כותב.

[פותח את הטלפון, מתחיל לקרוא ולתרגם סטאטוסים להורים שלי, מתעצבן יותר ויותר מפוסט לפוסט, מגיע לפוסט על איך לעזור לסוריה ואמא מתחילה להתרגש ולדמוע ואבא מחייך בגאווה]

אני: אתה מבין? את כל זה לא מספרים לכם, על זה אף אחד לא מדבר. למה מה הם עושים? מלכלכים ומרכלים ברחובות ובבתים שלהם במקום לנסות לעשות שינוי, להשפיע ולשפר את המצב.
אבא: אני לא ידעתי שאתה כותב ככה, ועוד בעברית? יהודים וישראלים לא כועסים עליך?
אני: כועסים ועוד איך, אבל לא אכפת לי, ואני אמשיך עד שיימאס לי, אבל לפעמים אני תוהה בכלל בשביל מי אני עושה את זה, במיוחד במצבים שאתם באים אליי בטענות.
אבא: אני מצטער, אני לא ידעתי.
אמא: אמרתי לך שהוא כותב דברים מעניינים וחשובים.
אני: אם אתה רוצה לדעת פשוט תתקשר אליי ואני אתרגם לך.

אני: יאללה, אתה רוצה שאני אזמין מונית אבא? שלא תצטרך ללכת שוב את הדרך חזור?
אמא: כן, תזמין, קר לו והוא עייף.
אני: אני אזמין.
[מגיעה המונית, הנהג דתי חובש כיפה, נכנסים למונית]
נהג מונית לאבא שלי בעברית: זה הבן שלך? חינכת אותו טוב.
אני: הוא לא מדבר עברית.
נהג: אינגליש?
אבא: כן.
נהג [באנגלית]: חינכת את הבן שלך טוב, הוא קודם כל פתח את הדלת לאמא שלו, ואז לך, נתן לכם לעלות ואז הוא עלה.
אבא [צוחק]: כן, תודה רבה.
נהג: לאן?
אני: בר כוכבא פינת דיזנגוף.
נהג: זה פה קרוב לא?
אני: כן.
נהג [להורים שלי שוב, באנגלית]: מאיפה אתם? צרפת?
אבא: לא, פלסטין.
נהג: באמת? מאיפה?
אבא: הר הזיתים, מזרח ירושלים.
נהג: אה יפה! מקום יפה. אתה [מדבר איתי] גר פה?
אני: כן, פה.
נהג: והם באו לבקר אותך ממזרח ירושלים? איזה יופי.
אני: כן, תודה רבה.
נהג: אתה אבל לא נראה ערבי בכלל, נראה יותר אשכנזי מאשכנזים, וגם אתה מדבר ממש יפה ואין לך מבטא, ועוד ממזרח ירושלים. באמת.
אני: …אמממ, תודה?
אמא: תודה רבה.
נהג: את מדברת עברית?
אמא: קצת, מבינה קצת יותר.
נהג: רגע אתם פה בפינה?
אני: לא, אנחנו 2 בניינים קדימה אבל זה בסדר פה בפינה, לא חייב להיכנס לבר כוכבא.
נהג: לא, לא, אני אקח אתכם עד הבית, אבא שלך נראה עייף.
אני: כן, הוא קצת לא מרגיש טוב.
נהג: אז לא לא, אני אקח אתכם עד הכניסה.
אני: תודה רבה.
[נהג יורד ופותח את הדלת לאמא ואז לאבא].
אבא: תודה רבה.
נהג: הכבוד הוא שלי.

אמא: אולי תלווה אותנו לאוטו ונסע הביתה?
אני: מה? כבר?
אמא: כן, עוד מעט מחשיך ואני לא אוהבת לנהוג בחושך.
אני: אוף, טוב, אז חכו פה, אני אביא לכם גם את המתנות מפראג.

[יורד עם הכלבים, מלווה אותם עד האוטו]

אני: תודה רבה שבאתם.
אמא: היה לנו ממש כיף, תודה על ההזמנה ועל הכל.
אני: גם לי, אין בעד מה אמא, אני אוהב אתכם.
אמא: אני אוהבת אותך, ותכתוב מה שבא לך זיאד, תכתוב מה שאתה חושב ומה שאתה חושב שנכון, גם אם אנחנו לא מסכימים איתך, אנחנו נספוג את מה שצריך ולא נתן לאף אחד להגיד עליך שום דבר רע.
אני [מחבק אותה]: יאממה חביבתי.
אבא: מה איתי?
אני: גם אתה חייאתי!