החל מהחודש, במסגרת המאמץ המתמשך למרר את חייהם, תפקיע המדינה חמישית ממשכורתם של מי שמוגדרים על ידה "מסתננים". כספים אלו, יחד עם 16 אחוזים נוספים שהמעסיקים נדרשים להפריש, ייסגרו בפיקדון שיימסר למבקשי המקלט – אם וכאשר ייצאו את הארץ. החוק החדש קובע גם כי המדינה תהיה רשאית להפקיע חלק ניכר מהסכום שייצבר, במקרה שהאדם יישאר מעבר לזמן שנקצב לו על ידי הרשויות.
הבנק שזכה במכרז וינהל את הכסף המלוכלך הזה – שנגזל מידיהם של האנשים החלשים ביותר בישראל – הוא הבנק שלי, מזרחי טפחות. בעיתונות נכתב באופן מעורר סלידה כי, "הדבר יסייע לשפר את יחסי הנזילות שלו, ליהנות מעמלה תפעולית עם משיכת הפיקדון, ולהגדיל את פעילות המרת המטבע". בפרפראזה על השיר הידוע: בכל מקום בו מישהו אחד בוכה, מישהו אחר צוחק.
ובכן, היה לי נוח ב"מזרחי טפחות". באחרונה אף הצלחתי להפקיד צ'ק באמצעות הסלולרי, תוך כדי נסיעה באוטובוס. מרגש באיזו קלות אפשר להעביר היום כסף (תמורת עמלה כמובן: בשנה שחלפה הבנק גבה ממני ומלקוחותיו האחרים 1.4 מיליארד ש"ח). כפי שהם משתבחים בפרסומות, יש לי שם "בנקאית אישית", ששמה והמבטא הקל שלה מעידים שהיא עצמה מהגרת זה מקרוב באה; כמו כולנו, פלוס מינוס. זה לא אישי, קלרה, אך בימים הקרובים נצטרך להיפרד.
מדוע בחרתי מלכתחילה ב"מזרחי טפחות"? ראשית כדי להתרחק מהכוחניות של "פועלים" ושותפו לדואופול, בנק לאומי. שנית, ועד כמה שזה מביך להודות בכך, ייתכן שהפרסומות החינניות והיעילות שלהם ("להעביר את דביר", "לכל בן אדם יש בן אדם בבנק") שכנעו אותי שמדובר בצעד פשוט למדי. כעת, לאחר שלמדתי את השיעור – אעבור הלאה.
מעניין אם החבר'ה במזרחי טפחות לקחו בחשבון את התסריט שבו ייגדשו סניפיהם באפריקאים שמישהו מנסה לשבור את מטה לחמם ומחלט שליש מהכנסותיהם העלובות ממילא. אגב, יתכן שרבים מהם זכאים למעמד פליט ולהגנה מגירוש, אבל בינתיים מסרבת ישראל לבחון את בקשותיהם באופן פרטני (בניגוד לאמנות עליהן חתומה המדינה). יותר נוח לראותם כולם כמקשה שחורה אחת, חסרת פנים ומאיימת.
בנק מזרחי נוסד על ידי תנועת המזרחי, לפני כמעט מאה שנים. איזו דרך ארוכה עברנו מאז, עת היינו בעצמנו מבקשי מקלט / פליטים נרדפים / זרים שנואים. גם לאחר שהקימונו מדינה, בחרו מאות אלפי ישראלים לשוב ולהגר אל מרחבי תבל רבה. כולם כאחד מהגרי עבודה, איש אינו נרדף חרב. הם השתקעו במדינות הים – בדרך כלל בניגוד לחוק המקומי. אבל אנחנו בהחלט מצפים שיקבלו אותנו בסבר פנים יפות, מאמריקה עד אוסטרליה, כולל כל מה שבאמצע. אחרת נזעק "אנטישמיות" במלוא גרון.
הממשלה מונעת את התפזרותם בין מקומות עבודה ומביאה לריכוזם באתרים בודדים. מבקשי מקלט מפגינים מחוץ למתקן הכליאה חולות, ספטמבר 2016. צילום: יואל הרצברג
בתוך הדיסוננס הזה אין לנו שום נכונות להכיל בינינו אפילו עשירית ממספר "היורדים". העובדה שכאן מדובר בבני אנוש שחצו מדבריות, ולעתים קרובות סבלו עינויים ממש, אינה עומדת לזכותם, אלא להיפך. עכשיו, כשהגבול חסום הרמטית, אין שום סיבה להמשיך ולהתעמר בהם. הרי על כל סודני או אריתראי נידף שכזה, ישנם מאתיים ישראלים ותיקים.
האפריקאים הללו היו יכולים לחיות בשקט בינינו ולהתאושש – עד שיתאפשר להם לשוב לארצם, להמשיך הלאה למדינה אחרת, או שומו שמים לקבל כאן מעמד של קבע. במקום זאת נוהגת כאן מדיניות של דמוניזציה, הפחדה ושיסוי. הממשלה מונעת את התפזרותם בין מקומות עבודה ומביאה לריכוזם באתרים בודדים. במצב זה, אכן יש לנוכחותם השפעה משמעותית על המרקם השכונתי ועל חיי התושבים הוותיקים, בדרך כלל אוכלוסיות חלשות. ציניות ואכזריות הן מילים עדינות כדי לתאר את המהלך הזה. להתנתק ממי שמתכוונים לעשות רווח מההתעמרות הממוסדת במבקשי המקלט – זה המינימום שאדם בעל מצפון יכול לעשות.
מדוברות בנק המזרחי טפחות נמסר בתגובה: "ההחלטה לחייב עובדים זרים ומסתננים להפריש חלק ממשכורתם לטובת חיסכון שיועמד לרשותם לפני צאתם מישראל, היא של רשויות המדינה הרלבנטיות.
מזרחי-טפחות השתתף וזכה במכרז שתכליתו היתה להעניק את הריבית והשירות האטרקטיביים ביותר, עבור אותם עובדים והכספים שחסכו במהלך עבודתם בארץ. תהיות וביקורת, ככל שישנן, על עצם ההחלטה לחייב עובדים אלו בחיסכון, יש להפנות למדינה".
יניב גולן הוא עיתונאי עצמאי ופעיל סביבה בערבה