כתושבת תל אביב שבנה לומד בתיכון הפתוח הדמוקרטי ביפו – בית ספר שבו תלמידים יהודים וערבים חווים בימים אלה בלבול וכאב – ובעקבות ההפגנות ביפו, שבהן השתתפו כמה מחבריו, מצאתי את עצמי נדרשת לתשובות. הנה כמה מהדברים שאמרתי לו.

1. מותר לאזרחים במדינה למחות, להפגין, לזעום, בלי שיכנו זאת "מהומות" ו"טרור", ובלי שהמפגינים יפחדו שיפגעו בזכויותיהם, יכלאו אותם, ישפילו אותם או יירו בהם למוות (ע"ע אירועי אוקטובר 2000).

אנשים לא אוהבים שמפריעים להם בשגרת החיים ומאיימים עליה. החוק הראשון של ניוטון קובע שכל הגופים שואפים להתמיד בתנועתם – והאדם אינו יוצא מהכלל. כל עוד אין כוח חיצוני שדוחק בנו להשתנות, אנחנו לא נעשה זאת. גם כשרע לנו אנחנו נעדיף להסתגל או להתעלם ולהתמיד בשגרת חיינו. הקבוצה שכבר לא יכולה לסבול יותר, מי שנדחקה ומוכרחה לפעול – יוצאת לרחובות, והיא זו שאמורה לשמש זרז, שבסופו של דבר, נקווה, יסחף אחרים ויוביל לשיפור האנושות ולקדמה.

2. תפקידן של מחאות והפגנות לזעזע, לשבש את סדר היום ולשמש חומר בעירה שיוביל לשינוי.

לצערנו, ברוב המקרים ההפגנות דועכות ללא תוצאות (ע"ע המחאה החברתית), משום שישנם אינטרסים וכוחות נוספים שפועלים לבלום את התנועה. זה גם החוק השני של ניוטון. השלישי, אגב, אומר שלכל פעולה קיימת גם תגובת נגד השווה לה בעוצמתה. זו הסיבה שהפעלת כוח, אלימות וכיבוש במשך שנים – חוזרים אל החברה הישראלית. אפשר לראות זאת בעליית מקרי האלימות כלפי נשים, גילויי גזענות, התנהגות בכביש, בתרבות, ובכל מקום. לכן, אם רוצים להיחלץ מהמעגל הזה, יש לפעול כגוף אחד כדי להצליח לחולל שינוי.

הפגנה ישראלית-פלסטינית ביפו, 2013. צילום: Tal King

3. הערבים לא חייבים להזדהות עם כאבנו וצרותינו, אבל אנחנו צריכים להזדהות עם כאבם.

נכון, זה לא נשמע הוגן, הרי גם ליהודים יש צרות: הם צריכים להילחם במושחתים, בבעלי ההון שעושקים אותם, במדינאים שמפוררים אותם מבפנים ומשסים חלקים בעם להילחם זה בזה (ככה קל יותר לשלוט). הם צריכים להתמודד עם לחץ של חרמות והשמצות מהעולם, עם העולם הערבי ועליית הקיצונים והטרור משני הצדדים, עם אינטרסים חיצוניים שהם רק כלי מיקוח בו, הם תמיד יחששו שיום יבוא ולא תהיה להם מדינה, והרשימה עוד ארוכה. הכל נכון, העניין הוא שכמו שבעלי בית אינם יכולים להרשות לעצמם לבכות מול המנקה שלהם על כך שמצבם הכלכלי קשה, או כמה שהעבודה שלהם קשה, כך אין לצד השולט פריווילגיה לדרוש מהצד הנשלט – צד שמוחלש בכל פרמטר במדינה – שיזדהה עם מצבו, יבין אותו או לפחות ינהג בנימוס ובהכנעה. בדיוק כמו שמעמד הפועלים לא אמור להזדהות עם מצוקות בעלי ההון. קודם תשפרו את תנאי ההעסקה שלנו, יאמרו הפועלים, תדאגו לרווחה, לא תנצלו אותנו ותתעשרו על גבנו, ואז נשב כשווה בין שווים ונדון במצוקות ההדדיות. כל עוד זה לא ככה – הכובש לא יכול להיות גם נכבש, והמכאיב לא יכול להיות גם כואב. גם אם כואב. וכואב.

4. הבע תמיכה במצבם של הערבים וברצון לשפר את חייהם, הבן את תחושת התסכול, המורכבות וחוסר האונים, הזדהה במאבק המוצדק, הילחם כתף לכתף, עמוד עמם בעצרות ובהפגנות. צור מציאות שבה ערבים ויהודים שואפים למען מטרה חיובית אחת.

הצטרף! כי ההיסטוריה שופטת אותנו.

הצטרף! כי במבט לאחור תהיה גאה על שהשתתפת במאבק.

הצטרף! כי כשאתה חושב על מצעדי השחורים והלבנים בארה"ב כנגד מדיניות ההפרדה, הגזענות, האפליה, על המאבק המדמם בדרום אפריקה, או על כל מאבק להשגת שוויון והטבת תנאים באשר הם – אתה רוצה להאמין שהיית נוקט עמדה, שהיית חלק מהשינוי, שהיית בצד הנכון של החיים.

ילד עזתי. צילום: andlun1

הצטרף! כי חוזקה של שרשרת נמדד בחוליה הכי חלשה בה, ולמען קיומך שלך עליך לחזק את הקבוצות הכי חלשות שחיות כאן.

הצטרף! כי לשלטונות לא אכפת מהם וממך, והם תמיד מרוויחים משימור המצב הקיים. כבר חז"ל הבינו זאת והורו לאדם: "שנא את הרבנות", במובן זה שיש לסלוד ממנגנוני כוח ולהילחם באנשי השררה, באינטרסים ובשטיפות המוח השקריות שלהם, ולהתייצב תמיד לימין האיש הקטן.

הצטרף! כי אמך נכשלה. כמו בני דורה.

הצטרף! כי היית שם, כי אתה שם, כי הזולת זה אני ואתה.

אור ארנסט, סופרת, תושבת ת"א