שנה במחיצת בלום

היום לפני 110 שנים, ב- 16 ביוני 1904, יצא איש אחד מביתו שבדבלין. למחייתו הוא מוכר מודעות לעיתון, והיתה איזו מודעה שהוא צריך לטפל בה, היתה לו גם הלוויה על הראש, הוא קנה סבון לאשתו, הוא חיפש ספרון זימה לעצמו, הוא ביקש לשלוח מכתב למאהבת, הוא ישב לאכול צהריים, הוא התבטל בפאב אחד, הוא נתקל במכר שלו, הוא חילץ אותו מקטטה, סחב אותו לפאב שני, משם בסוף הלילה סחב אותו אליו הביתה, הוא נפרד ממנו, נכנס למיטה וניסה לחבק את אשתו.

זהו ליאופולד בלום, גיבור "יוליסס"  מאת ג'יימס ג'ויס. במשך השנה האחרונה ביליתי אתו ועם מעשיו, מכריו הדבלינאים, מחשבותיו, הזיותיו, גחמותיו וחשקיו הנסתרים. אחרי שניסיתי וכשלתי כמה פעמים לצלוח את הספר הזה, בדקתי את מספר העמודים שהוא מחזיק (890) וחילקתי אותם למספר השבועות בשנה (52). התוצאה שהתקבלה היא 17.115. על דף הדפסתי תצלום של ג'ויס במגבעת ומקל הליכה ומתחתיו את הכותרת, המנטרה, "18 עמודים בשבוע".  הדבקתי את הדף על נייר קרטון שגזרתי מחפיסה של גרנולה (רק אחר כך הבחנתי שהקרטון צבוע בירוק וכתום, צבעיה של אירלנד)  – זאת היתה הסימנייה שלי.

וכך בכל שבוע, בעיקר בשבתות בבוקר כשהבית התרוקן לכמה שעות, הייתי מקדם בסודיות את הסימנייה ב-18 עמודים וקורא אותם. הרבה פעמים חזרתי כמה דפים לאחור כדי להיזכר איפה בדיוק השארתי את זרם התודעה של בלום, פעמים אחרות המשכתי מעבר למכסת 18 העמודים השבועיים שהיקצתי לעצמי.

לקרוא את "יוליסס" היה כמו לערוך תצפית על טווס מבעד לקליידוסקופ: לא תמיד אתה מבין את מה שאתה רואה, מה הוא עושה הטווס הזה? מה הוא מצווח? לאן הוא רץ עכשיו? אבל בעת שהוא פורש את נוצותיו כמניפה שאין לה סוף אז כל שבר של צבע הוא מושך ומרהיב. ולפרקים מרגש. ומצחיק. ומעציב. לירי. גס. ומחרמן. ממש קטונתי מלהיכנס כאן לפרשנות ספרותית והיסטורית על מקומו של "יוליסס" בתרבות. אולי רק אמליץ למי שרוצים להבין על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על "מודרניזם", לקרוא את הספר הזה.

ג'יימס ג'ויס על הסימניה בעבודת יד. לא זר לשום דבר אנושי

זו לא תמיד היתה חוויה קלה, מענגת או מובנת, אבל בכל שבוע כשגמרתי את 18 העמודים שלי הרגשתי ששכרה בצדה. כי ככה זה עם יצירות מופת – גם כשאתה לא יורד לפשרן עד תום אתה פשוט מרגיש תחושה עילאית (או-קיי, ומתנשאת) על שזכית להתחמם לאורן; ובמקרה הזה להפעיל את מוחך ולהעשיר את עולמך בזכות הידע האינסופי של הגאון האירי הזה, ג'יימס ג'ויס, בתחומי השירה, הפרוזה, המחזאות, האופרה, המוסיקה, המתמטיקה, העיתונות, הפוליטיקה, ההיסטוריה, הווטרינריה,  הגיאוגרפיה, הפורנוגרפיה והפסיכולוגיה של המין האנושי, או בכלל כל מה שהוא אנושי.

חוץ מזה שכן יש שם עלילה ומבנה מסגרת, פרקים שלמים, עמודים, פסקאות והמון משפטים ברורים לגמרי ויפים להלל (בשנה האחרונה התחביב שלי היה להעלות אותם לאינסטגרם, בלי להסגיר את מקורם) –  מכל עשרות-אלפי המשפטים האלה יכולים הקוראים עברית להנות בזכות מפעל התרגום המונומנטלי –  שלי אין מספיק מלים, במשלבים שונים ומשתנים, כדי לתאר את איכותו – כמו שיש ליעל רנן ולמי שעזרה לצדה בתרגום, מיכל אלפון (בהוצאת מחברות לספרות והמפעל לתרגום ספרי מופת; אגב, במצבו של שוק הספרים ושבוע הספר העגום שחל עתה, ספק אם  פרויקט כזה היה יכול לצאת לפועל היום).

זו היתה לי שנה רבת פעילות, שינויים ותהפוכות, והרבה ספרים אחרים. היה בה דבר אחד קבוע: ריצה למרחקים ארוכים (הדת שלי) במקטעים של 18 עמודים בשבוע לצדם של החברים סטיבן דדאלוס, ליאופולד בלום ואשתו מולי – הו מולי – כשעל הדרך נופפנו לשלום להומרוס, לשייקספיר, לדנטה, למילטון,  ובעצם לכל תרבות המערב.

בסוף השנה הזאת אני גם מוכן יותר להשיב על אותם שאלונים פרוסטיאניים, שבהם אחת השאלות המקובלות היא "איזה ספר מעולם לא הצלחת לגמור?" ואחת התשובות השגורות והאהובות על הנשאלים, במין סנוביזם של הפוך על הפוך, היא  "יוליסס מאת ג'יימס ג'ויס". אם במקרה אתבקש יום אחד לענות על השאלה הזאת אצטרך לפסוח על תשובה אחת לפחות. אז אמצא אחרת, אין בעיה. האפשרויות הן, כידוע, בלתי מוגבלות.

מתוך "יוליסס"