"מנצ'סטר ליד הים", בבימויו של קנת לונרגן, ו"אור ירח" של בארי ג'נקינס, הם שניים מהסרטים הנפלאים והראויים לפרס הסרט הטוב ביותר, שלו הם מועמדים בטקס האוסקר, שיתקיים ב-26 בפברואר. הם מספרים את סיפורן של שתי אמריקות שונות מאוד, אבל יש בהם הרבה מהמשותף. הם משלימים זה את זה, שני צדדים של אותו מטבע, ועל המטבע הזה תמיד גבר.
**אזהרה, ספויילרים**
"מנצ'סטר ליד הים" הוא סרט על גבר לבן, לי צ'אנדלר, שלאחר מותו של אחיו הגדול, נקרא לשוב מבוסטון לעיירה מנצ'סטר, שבה גדל. עם בואו של צ'אנדלר לעיירה מתברר כי בצוואתו ציווה אחיו הגדול כי עליו להיות האפוטרופוס של בנו בן העשרה. הסרט חושף בפלשבקים מדוע החליט האח למנות דווקא אותו להיות האחראי על בנו, וגם על הקשר המיוחד המתקיים ביניהם בהווה, כאשר ברקע יש אירוע דרמטי-טראגי, המתברר בהמשך. התיאור של היחסים בין לי לאחיו הגדול, ובינו לבין אחיינו, כל כך יפה, מרגש, מטלטל וגם משעשע, שעוד ימים אחרי הצפייה נותרים תחת השפעתם ותחת השפעת הסרט. שיר נוגה ברדיו פתאום יכול להצית זיכרון מאותו הסרט ולהציף אותך ברגש ובדמעות.
"אור ירח" מלווה את שיירון, המכונה ליטל (ומשוחק על ידי שלושה שחקנים שונים בגילאים שונים), מילדותו ועד בגרותו. הוא גדל בשכונת מצוקה אפרו-אמריקאית במיאמי. הילדים מציקים לו כי הם מזהים את מיניותו השונה. גבר מבוגר, המוצא אותו יום אחד כשהוא מתחבא בבניין נטוש, מאמץ אותו באופן לא רשמי. עם הזמן הוא נהיה לסוג של אפוטרופוס שלו. במקביל, שיירון מפתח קשר חברי, חשוב ומורכב עם ילד בבית הספר, שגם אחר התפתחותו עוקב הסרט לאורך השנים.
שני הסרטים מציעים התבוננות ארוכה, מעמיקה ופיוטית על הגבר האמריקאי העכשווי ויחסו לזהות, משפחה, חברות ואהבה. השניים באים מ"אמריקות" מאוד שונות; האחת של האפרו-אמריקאי, ההומו, העני, של העולם התחתון בדרום; השנייה של הלבן, הסטרייט, ממעמד הפועלים של צפון ארצות הברית, לכאורה הכל-אמריקאי, זה שבשנת הבחירות לנשיאות 2016, שנת שידור הסרטים בארצם, דובר על משבר במעמדו.
הסרטים והגיבורים שלהם שונים בכל כך הרבה דברים חיצוניים, אבל דומים בדברים הפנימיים – הצורך בהגנה, באחווה ובאהבה. הם מוצאים את אלה זה בזה. הסרטים הם שיר הלל לאהבת אחים, יחסי אב-בן, יחסים חלופיים לאב-בן, וגם לאהבת גברים במובנים אחרים של המילה.
בשני המקרים היחסים האלה נפרשים על פני שנים רבות, כך שאפשר לראות את ההתפתחות במצבם, דרך סביבתם. שניהם נעצרים בהווה.
מעניין לבחון את הסרטים האלה נוכח בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית, והעדפתו על פני הילארי קלינטון, מועמדת הדמוקרטים. הגיבורים בסרטים מייצגים שתי אוכלוסיות שהיו מאוד משמעותיות בבחירות וטענו שבגללם נבחר טראמפ – האחת היא של הגבר הלבן ממעמד הביניים והנמוך שחש כי מעמדו נחלש, והשנייה היא של האפרו-אמריקאים שנטען כי לא התגייסו למען קלינטון כפי שהתגייסו למען ברק אובמה לפניה (אף שאם בוחנים גיאוגרפית ונקודתית את תוצאות הבחירות הרי שהן במיאמי והן במנצ'סטר שבניו המפשיר בחרו בקלינטון ולא בטראמפ).
עוד דבר המשותף לשני הסרטים – ואולי גם לשתי הקבוצות של הגברים המיוצגות בהם, השונות זו מזו בתכלית השוני – והוא חשוב, הוא היחס לנשים, ובמיוחד היחס לאימהות. שני הסרטים מתארים עולם כמעט נעדר נשים, הן סולקו מהיקום שלו (ב"אור ירח" יש סצינת מין, בתוך חלום, עם אשה ופניה מוסתרים –היא רק ייצוג של אשה). האימהות גורשו כי הן גרועות, מעלו בתפקידן. הן נעדרות גם מבחינה תודעתית – האם ב"מנצ'סטר" היא אלכוהוליסטית, וזאת ב"אור ירח" נרקומנית.
ישנן עוד נשים בסרטים, וב"אור ירח" אחת- תרזה – היא אפילו טובה. אבל כל השאר הן נלעגות, מסרסות, מתערבות בעניינים לא להן, ובמקרה של "מנצ'סטר" יש גם אחת מרוסקת שריסקה את לב הגיבור, בעוד שאת לבה שלה היא מצליחה איכשהו לאחות.
בשני הסרטים הביטוי הקשה ביותר לשנאת האימהות גם הוא דומה; הוא כנראה דומה בכל העולם (לא בכדי הקללה הנפוצה גם במחוזותינו היא "כוסאמק"). שיא ההשפלה של האימהות קשור באופן סימבולי לאיבר שהוליד את הגיבורים, אם לומר זאת בעדינות, או אותו פוסי שנשיא ארצות הברית התרברב בעבר כי הוא נוהג לתפוס, אם לומר זאת בבוטות.
ב"מנצ'סטר" הסצינה המדוברת מתרחשת בעבר, כאשר הנער בסרט היה רק ילד. הוא, אביו ודודו חוזרים הביתה בערב, ובסלון שרועה האם השיכורה על הספה, חצי עירומה, בפישוק רגליים. הילד רואה את איבר מינה הגלוי. זה רגע שאין ממנו חזרה. גם כשהיא מנסה לחזור בתשובה אבוד לה.
ב"אור ירח", האם בהשפעת הסם היא רעה – לועגת לבנה על גינוניו הנשיים, וגם היא מושפלת בשל המיניות הפרוצה שלה. בסצינה שגם היא מתרחשת בעבר של הגיבור, בני כיתתו בזים לאמו על שתמורת סמים היא מבצעת בהם מין אוראלי, והיא עושה את זה בהתלהבות ובזול. בהמשך הסרט וחייו של הגיבור הניסיון שלה לכפר על מעשיה כשהייתה מכורה זוכה לקצת יותר נכונות מצידו מבסרט השני, אבל באמת רק קצת.
החלוקה של נשים לזונות ולקדושות קיימת משחר ההיסטוריה, ובסרטים האלה הזונות (או סתם נשים פגומות ומפריעות), גוברות בהרבה על הקדושות. שנת 2016 בארצות הברית הייתה "היסטורית"; לראשונה הייתה מועמדת אשה לנשיאות, והיא כמעט נבחרה להיות הנשיאה הראשונה של המעצמה. היא הפסידה לגבר שהתרברב בשנאת הנשים שלו, ושאחת ההחלטות הראשונות שלו בתפקיד הייתה התערבות באותו איבר מוליד של הנשים (בחוק המצמצם אפשרות לבצע הפלות מלאכותיות בארצות הברית). המועמדות לפרס אוסקר של שני הסרטים האלה, שמתאפיינים בניחוח מיזוגני, לא אמורה למנוע מהם את הפרס (מה לעשות, העולם מורכב), אבל היא בהחלט מלמדת משהו על אי המוכנות של הציבור האמריקאי לבחור באשה (ואמא) למנהיגתו.