גם עכשיו הוא לא מבין למה סוגרים. קישקשתא | צילום: הטלוויזיה החינוכית
אחת התעלומות שמסקרנות את עוקבי עמוד הפייסבוק המצליח של הטלוויזיה החינוכית היא: איך תמיד נשלפים חומרים ארכיוניים שכוחי אל, בהקשרים מדויקים ואקטואליים כל כך? הבוקר מצאתי את התשובה. קוראים לה ניר בסן, בן 30.
"לפני שלוש שנים גילו שיש לי אספרגר", מספר בסן, "רק לפני שלוש שנים. עד אז לא ידעתי מה יש לי, וזה הסביר הרבה דברים. עד שהגעתי לחינוכית לא הסתדרתי במסגרות, כמו בית הספר למשל. הם לא ידעו איך לאכול אותי, אני לא ידעתי איך להסתדר איתם, ורק פה מצאתי אנשים עם שפה משותפת, הרגשתי שהממסד מכיר בי. לא היה לי את זה באף מקום".
זהו יומה האחרון של החינוכית, ובסן מגיע לטקס הפרידה של העובדים, שהם מכנים "טקס אשכבה". הוא לא בוכה, אבל הוותיקים מגיעים אחד אחד, משקפי שמש על פניהם, מסתירים עיניים נפוחות מימים של בכי, כפי שמספרים רבים מהם. "איך מרגיש אדם שבא להלוויה של עצמו?" שואלת שירלי חלפין, במאית בערוץ, ויצחק חלוצי, מיוצרי "הילדים משכונת חיים" ועוד, אומר: "אין לי השראה או מוטיבציה למצוא מילים, לוקחים לי חלק חשוב מהחיים שלי".
בסן הגיע למחלקת הדיגיטל אחרי שעקב אחרי החינוכית בפייסבוק באדיקות, והקפיד להגיב. "הוא התחנן לבוא לעבוד פה", מספר רוני צייג, מנהל המחלקה, "ולפני שנה וחצי הצלחנו לגרום לזה לקרות. הוא עובד פה בהיקף של חצי משרה, אבל התרומה שלו בהיקף של משרה וחצי. הוא פצצת ידע מהלכת".
"אני זוכר את הסרטון הראשון שהוכן בעזרתי לפייסבוק", אומר בסן, "עם שיר של אניה בוקשטיין שהלבשנו עליו קטע של פינגי ואפי מפרפר נחמד, וזה קיבל תגובות חיוביות. אני אתגעגע לצוות, אני לא יודע אם אכיר שוב אנשים כאלה".
ומה יהיה מחר?
"אני לא יודע, לא יודע כלום. פניתי למחלקת הדיגיטל של התאגיד אבל לא קיבלתי מענה".
קלטות של היסטוריה | צילום: מיטל פלוטניק
להציל את הארכיון
מחלקת הדיגיטל, גאוות החינוכית, הוקמה לפני עשור על ידי צייג, שעובד בערוץ כבר 28 שנים. "השיקול שלי היה ההזדמנות לשמר את החומרים שמוחזקים על סרטים מגנטים ונרקבים במרתף", הוא אומר, "חשבתי שאצליח לשמר קצת מהמורשת האדירה הזו. בעבורי החינוכית זה הזיכרון הלאומי של מדינת ישראל, והוא משתקף דרכה – תוכניות ילדים, זהו זה, אפשר לראות את הצמיחה של העם הזה בארץ הזו".
עם סגירת החינוכית, צפויים חומרי הארכיון – שחלקם אכן עברו דיגיטציה – לעבור לידי התאגיד. "התחושה העיקרית שלי היא תחושה של ביזה, אין לי מילה אחרת", אומר צייג, "אם זה היה מפעל לקרח או סיפולוקס אז אני מבין שזה דבר לא רלוונטי לקהל, אבל פה יש מערך דיגיטל שזכה בפרסים כולל פרס מיוטיוב רק לפני שבועיים. יש להיט לוהט ועכשיו לוקחים את זה למקום אחר, אין מילה אחרת חוץ מביזה".
המסדרונות, שהיו פעם שוקקי חיים, שוממים ושקטים כעת, ונראה שרק הערימות של קופסאות הסרטים נהנות מעתיד ידוע. העובדים הרבה פחות בני מזל. במחסן התפאורה הגדול יושב דני בללי, אחראי על ארט ועיצוב, עובד בחינוכית כ-20 שנה, מול שורות שורות של מדפים ועליהם טלפונים ישנים, טלוויזיות ומחשבים, מקלטי רדיו, קישוטים, תמונות, בובות. "אפשר לומר שהתכונה הכי בולטת שלנו זה לעשות יש מאין", הוא מחייך בעצב, "מכלום כסף וזבל של אחרים יצרנו את האוצר שלנו".
דווקא היו לו כמה רעיונות, במקום לסגור: "אני הייתי שמח אם היינו המוזיאון הראשון בארץ לטלוויזיה כי באמת אפשר להראות את זה פה משלב אפס, משלב של תכנון וביצוע של תפאורה ועד לצילום שלה באולפנים. אבל אף אחד בכלל לא מדבר איתנו, לא המדינה, אפילו לא ההסתדרות.
"המצב הנפשי שלנו רע מאוד כי יש לנו שאלות ואין מישהו שייתן לנו את התשובות. מה האפשרויות שלנו, מה קורה עם כל מיני דברים, שום דבר, התעלמות טוטאלית. מה שמעניין את החוק בסגירה זה רק העברת הקניין הרוחני וזהו, שום התייחסות ושום עניין בעובדים שעד עצם היום הזה, יום הפסקת השידורים, ההווה והעתיד שלהם בערפל".
לא דיברו איתנו. דני בללי ברגע נדיר של חיוך | צילום: מיטל פלוטניק
מי אשם בסגירה לדעתך?
"קודם כל שר החינוך, הוא הבוס של המקום הזה, גם אם המקום נסגר, תבוא ותגיד לעובדים 'זה קרה לא במשמרת שלי, ניסיתי'. אבל אם הוא היה רוצה זה היה קורה, הוא באמת לא מבין שטלוויזיה זה נכס".
טל ינוביצקי, מנהל מחלקת הסרטה, עבד בעבר ברשות השידור. לאחר סגירתה עבד תקופה קצרה בתאגיד והגיע לחינוכית, לזמן שהיה קצוב מראש. "קיבלתי מחלקה שהקמנו אותה מאפס", הוא מספר, "זאת הייתה מחלקה מיתולוגית אבל כל הוותיקים יצאו לפנסיה ולא היה פה כלום. גיליתי כאן משפחה שנייה, אנשים מדהימים וחדורי מוטיבציה ושליחות. ההצלחה של הקמת המחלקה מחדש זה בזכות האנשים, אלה שהסכימו לבוא למרות שהשכר נמוך בחצי מאשר בחוץ. אנשים באו בגלל המשפחתיות".
אחרי שחווה שתי סגירות של גופי שידור ותיקים ועתירי זכויות בתקופה קצרה, ינוביצקי מסוגל להשוות. סגירת החינוכית התקרבה בהדרגה, לדבריו, בעוד סגירת רשות השידור הגיעה לו במפתיע. "שאלו אותי היום מה עדיף, למות מסרטן או למות מתאונת דרכים", הוא אומר, "עניתי להם שעדיף לחיות".
כאילו ייבשו את הכנרת
לטקס הבוקר הגיעו חלק מ-187 העובדים שמסיימים היום את דרכם בחינוכית, וכאלה שאינם נחשבים עובדי החינוכית ולכן לא שמורה להם עדיפות בקבלה לעבודה בתאגיד, ביניהם עובדי מחלקת הדיגיטל. כמה מוותיקי הערוץ, אנשי מקצוע מיתולוגיים, באים ללוות אותו בדרכו האחרונה ומתקבלים באהבה גדולה.
"ראיתי אתכם בחודשים האחרונים, עבדתם עד הדקה האחרונה, הדלקתם את השלהבת של הטלוויזיה החינוכית למרות שהמסך החשיך, לא ויתרתם", אומר רפי מילר, שהיה במאי בערוץ וכיום הוא פנסיונר, "אתם יוצאים החוצה, ואין עוד מקום כמו פה, קחו את הגחלת הרוחשת שיש לכם והעבירו אותה הלאה.
"אני זוכר איך בשנות ה-60 וה-70 היינו רצים במדרגות כמו סולם יעקב, עם רעיונות וניצוצות, זר לא יבין זאת. זה כאילו לקחו את מפת ישראל וייבשו את הכנרת. זהו, אין כנרת, ייבשו את הנשמה. אני מצדיע לכם, עובדי החינוכית. החברה הישראלית זקוקה לאש שלכם. טח"י (טלוויזיה חינוכית ישראלית) אהובתי, אוי, את הולכת פייפן, שברת לי את הלב לחתיכות קטנות. טח"י – סוף".
אירווינג קפלן, הזכור לרבים כל כך בתור שריף גודמן, מחזיק בגאווה חולצה שקיבל מאחד העובדים הוותיקים ועליה הודפסה תמונתו והכיתוב "שובו של השריף". "חבל שזה נגמר אבל לכל דבר הזמן מגיע", אומר קפלן, "היו ימים ממש מעולים, רוב האנשים במקצוע גדלו כאן בלימודית, בשנות ה-60 עשו פה קורסים שאפילו מהערוץ הראשון באו ללמוד, לימדנו מה זה הפקת טלוויזיה, אנחנו היינו ה'אימא'".
"כשאני חושבת כמה אהבה וכשרון הושקעו כדי להקים את המקום הזה ולעשות ממנו מקום כל כך נחמד, מלמד, מחנך, וכמה קל לסגור, ולמה?", שואלת יעל גרף, במאית, מיוצרי "פרפר נחמד", "עניין של זמן", "שובו של השריף" ועוד, "זה נורא. נורא עצוב לי, מעבר לזה שאני מאד אוהבת את האנשים. טלוויזיה זה שתי וערב וכל אחד נכנס, ואתה קושר קשרים ומפיק תכניות ונהנה מהשיתוף ומהכישרונות המגוונים של כולם".
שריף גודמן בא להיפרד | צילום: מיטל פלוטניק
אפשר לבנות משהו כזה מחדש?
"נראה לך שמשהו הגיוני קורה עכשיו? שחושבים על משהו בכיוונים שאנחנו חשבנו עליהם, של חינוך והעשרה? זה ייבלע איפשהו. זה כל כך עצוב שאת לא יכולה לתאר לעצמך. העבודה קשורה בכל כך הרבה מרכיבים, את עומדת בחום של 40 מעלות ורואה את הצלם והתאורן רוצים להגיע לדבר הכי טוב שאפשר, זה אדיר וזה משהו מאוד מיוחד.
"אני מקווה שיגלו אחריות וינצלו את המסך בשביל להפיק תכניות שיעשירו את הגיל הרך, מי כמונו יודע שצריך להתחיל מגיל צעיר אם רוצים לטפח דור חכם ונבון וליברלי ואוהב אנשים שכזה".
את אומרת שהדור הבא ייראה אחרת?
"אני לא יודעת, מקווה שלא. צריך לתת להם צ'אנס. אולי הם יצליחו, אבל השאלה היא אם זו בכלל הכוונה, להעשיר ולגדל דור שכזה".
גרף התקבלה לעבודה על ידי מנכ"ל החינוכית הראשון, יעקב לורברבוים. היא הגיעה ללא רקע או ידע בטלוויזיה. "הוא שאל אם אני יודעת מה זה עוזר מפיק ואמרתי לו שלא", היא מספרת, "אז הוא שאל למה אני רוצה לעבוד כאן, ואמרתי לו שאני מאמינה בכוח של טלוויזיה טובה לחנך. הוא אהב את התשובה שלי, וקיבל אותי. אני מאמינה בזה עד היום".
רגע אחד למזכרת?
"קראו לי יום אחד להנהלה, ויוהנה פרנר ז"ל, הגדולה מכולם, שהייתה אז מנכ"לית החינוכית, בישרה לי על הזכייה בפרס יפן על פרפר נחמד. היא אמרה 'שגריר ישראל קיבל את הפרס בשמך משגריר יפן, אני קניתי לך וופל ומסטיק כדי לחגוג'".
קלוזנר 14. כתובת מיתולוגית | צילום: מיטל פלוטניק
"אני מתייחס לחינוכית לא כנוסטלגיה", אומר יואב קוטנר, "כי אם זה היה רק פרפר נחמד ותכניות ישנות זה מאבק מיותר, אבל בשנים האחרונות החינוכית עשתה דברים נהדרים ברמה מאד גבוהה. התכנית שלי לדוגמה, 'פסקול ישראלי', היא תכנית שדיברה באמת על שירים, זו לא הייתה תחרות או רכילות על מוזיקה.
"הטלוויזיה החינוכית בשנותיה האחרונות הייתה יצירה אינטלקטואלית ברמה גבוהה ולא רק לילדים, מתכניות מדע ועד סאטירה ואקטואליה, ערב חדש ועושים סדר, היה לוח שידורים עם הרבה דברים חדשים, התכנית של קובי מידן, חוצה ישראל, ושיחת נפש עם פרופסור יורם יובל, תכניות שלא ניסו להתחרות בעולם המסחרי וזה מאד קשה בימינו.
"אני משנת 1978 פה, הייתי בחור בן 25, רוב חיי הבוגרים אני קשור למוסד הזה, לא משנה מה אני אעשה תמיד יגידו לי 'זהו זה'. כל השפה של התקשורת השתנתה בשנים האחרונות. אנשים לא שמו לב, גם מי שהיו נגד סגירת החינוכית, שהיא כן התעדכנה. העמוד בפייסבוק למשל זה אחד הדברים הכי כיפיים ומרעננים שיש, שימוש בשפה של היום. זה לא מוסד ארכאי שתקוע בשנות ה-80, זה מוסד שחיים בו, וזה מה שכל כך עצוב".
לכל אורך השיחה ניגשים אל קוטנר עובדי החינוכית ומודים לו על חלקו במאבק נגד סגירת הערוץ. השמחה מהמפגש איתם ניכרת, החינוך על פניו רחב, אבל כשהוא נשאל כיצד הוא מסכם את היום, ועונה "אסור לאבד את האופטימיות", החיוך נעלם באחת מפניו.
נפלה עליך תוגה.
"כי זה לא חוכמה לאחד כמוני, פרילנסר, אאוטסיידר, איפה שאני אהיה אני אהיה בסדר, אבל מה עם עובד שנמצא פה שנים והוא בן 64? לאן הוא יילך?"
מנחת הטקס, ניבי שמעון, מפיקה ועורכת, מסכמת: "בפעם האחרונה בקלאוזנר 14: 'קוראים לי קישקשתא, קישקשתא זה שמי, כמעט ושכחתי – שלום'".
[mc4wp_form id="1006521"]
