וואו, איזה חתיכת סמל סטטוס. חיילים ביחידות מיוחדות של צה"ל מסתובבים אתו. זהו פריט שלל נחשק במיוחד מכל מלחמה. הנה יוסי בן חנן מנופף בו בעודו טובל במימי התעלה על השער של מגזין "לייף" מיוני 66'. וכן זהו אמצעי ההרג האפקטיבי והפרודוקטיבי ביותר שידעה המאה ה-20, וקרנו לא ירדה גם במאה ה-21. תוכלו למצוא אותו מתנוסס בגאון על דגל מדינת מוזמביק, וגם על דגל ארגון חיזבאללה. אחרי שזרע כל כך הרבה הרס בכל כך הרבה מדינות לאורך כל כך הרבה שנים, רובה הקלצ'ניקוב סוף סוף התייתם. יוצרו, מיכאיל קלצ'ניקוב, מת בסוף החודש שעבר בגיל 94.
ב-6 באוגוסט 1945 הטילה ארצות הברית את פצצת האטום הראשונה בתולדות האנושות. לפחות 90 אלף איש נהרגו באותו יום בהירושימה, ועוד כ-60 אלף מתו כשפצצה נוספת השמידה את נגסאקי. כמעט 70 שנים חלפו מאז, וכמו שישראלים רבים יודעים, בעזרת המקרה האיראני והיחצן הבלתי נלאה שלו, בנימין נתניהו – פצצת האטום שנולדה ב"פרויקט מנהטן" היתה ונותרה הנשק המאיים ביותר בעולם. כך, לפחות, בעיני רבים.
ממש באותם ימים, כשמלחמת העולם השנייה הגיעה לקצה, בעוד העולם כולו טרוד מנשק יום הדין החדש, ממציא רוסי עמל על רובה קטן וחכם למענה של ברית המועצות. כמי ששירת על הקרקע בצבא האדום במלחמה, ואף נפצע בקרב, ניסה קלצ'ניקוב לעצב נשק חסר גינונים, רעש וצלצולים. המטרה העיקרית שעמדה לנגד עיניו היתה פשוטה: ליצור רובה שפשוט יעבוד. לא משנה מה הנסיבות. כך נוצר הגלגול הראשון של ה-47-AK, המכונה בפשטות על שם יוצרו.
מיכאיל קלצ'ניקוב בקרמלין, 2009
וזה סוד הקסם של הרובה, שאחרי כמה גלגולים וניסויים, נכנס לשירות ב-1949 וממשיך להימכר עד היום: הוא מדויק, הוא יעיל, אבל מעל לכל – הוא ממשיך לירות ולא נתקע בקלות, יש לו מעט מעצורים. זה היה הלקח הגדול של הממציא הצעיר ממלחמת העולם השנייה, שבה תנאי מזג האוויר או תופעות של תנאי שטח כמו בוץ, חול, שלג וגשם לא פעם גרמו לכלי הנשק האישי לא לפעול. קלצ'ניקוב החליט לפתור את הבעיה עד כמה שאפשר, וזה היה סיפור הצלחה. כ-100 מיליון רובי קלצ'ניקוב נמכרו עד כה בעולם, יותר מכל כלי נשק אחר בהיסטוריה, וקשה להאמין שיש מדינה בעולם שבה אין לו נציגות – וגם קורבנות.
ההצלחה הגדולה של הרובה נובעת במידה רבה מהספונסר שלו: ברית המועצות. המלחמה הקרה אמנם לא הציתה עימות חזיתי ומפורש בין הסובייטים לאמריקאים, אבל שתי המעצמות לא בחלו בעימותים צבאיים על אדמות אחרות, כשרוב העולם פחות או יותר שימש להן כשדה קרב. כמעט כל מתנגד משטר בעולם שהסכים לכנות את עצמו "קומוניסט" היה מועמד ראוי לזכות בקלצ'ניקוב, באדיבות מוסקבה. והרבה מורדים שמחו לקרוא לעצמם כך.
במקומות רבים בעולם שלא זוכים לחסות אמריקאית כמו ישראל, הקלצ'ניקוב נעשה סמל למהפכנות. מפרו ועד טהראן, הרובה זכה להופעת אורח באינספור תמונות ניצחון של משחררים לאומיים, ממועמר קדאפי ועד פידל קסטרו. האימפריה הסובייטית הספיקה ליפול מאז אותם ימים, והמלחמה הקרה תמה ונשלמה. הקלצ'ניקוב, לעומת זאת, שרד את המעבר בין סוגי המשטר השונים בקלות רבה, כמעט כמו ולדימיר פוטין.
גם היום, במאה ה-21, הרובה הוותיק נשאר סמל – למה בדיוק? זה כבר תלוי באיזה צד של המפה אתה. כך, למשל, מנהיג הטליבאן בפקיסטאן שחוסל בחודש שעבר, חכימוללה מחסוד, זכה למוניטין בתוך ארגונו בין היתר בזכות כישורי הצליפה בקלצ'ניקוב. מחסוד עצמו לא אהב להצטלם יותר מדי, אבל כשהסכים, יד אחת תמיד לפתה AK-47.
גם בסומליה השסועה הרובה נהפך לסמל, ואפילו לפרס: רק לפני שנתיים נערכה תחרות בתחנת הרדיו של ארגון אל-שבאב, המזוהה עם אל-קאעדה, שבמסגרתו הוזמנו ילדים לענות על שאלות טריוויה בנושא הקוראן. הפרס הגדול לילד השקדן – רובה רוסי משלו. בסומליה ובמקומות רבים אחרים בעולם אין אוכל, אין חינוך, אין כרטיסים לפסטיגל – אבל יש די והותר רובי קלצ'ניקוב לתלמידים מצטיינים.
בכל זאת, הנשק שמאיים עלינו יותר מכל, שמפחיד אותנו יותר מכל, הוא גרעיני. פטריית העשן מעל הירושימה נחקקה בזיכרון הקולקטיבי העולמי כנקודת שפל בהיסטוריה של המין האנושי, והמוות והחורבן שהמיט האטום נוכח תמיד בזיכרון שלנו, בטח כל עוד איראן מפתחת נשק כזה.
דווקא בגלל זה כדאי לציין מקרה אחד שארע ב-1998 בסיירה ליאון, בשיא מלחמת האזרחים שהתחוללה שם: צעירה בשם פאטו קמארה מספרת שקבוצת חמושים אנסה אותה ורצחה את בעלה לנגד עיניה. "פתאום הם הקיפו אותו, כולם אוחזים רובים… כשגמרו לאנוס אותי, לקחו אותי החוצה ושם ישבתי ובכיתי, ואז לפתע הביאו את בעלי ואת בתי. הייתי כה נסערת ששכחתי את כאבי", סיפרה בעדותה שפורסמה ב-ControlArms.org.
העדות של קמארה נראית כמעט חסרת חשיבות, וגם שמות הרובים יכולים להיראות חסרי חשיבות לא פחות. זוהי הבנאליות של הקלצ'ניקוב, שגורמת לנו לשכוח את ההרס והחורבן שהוא ממיט, הרבה יותר מכל פצצת אטום. קשה לשער מה מספר הקורבנות שהפיל לאורך ההיסטוריה ובימינו, אבל הוא עצום.
בעזרת פרי תכנונו של מהנדס רוסי צעיר, הירושימה ונגסקי קורים סביבנו כל הזמן ובכל המקום, רק שהם קורים אחד-אחד, רחוקים מהעין, קמארה אחרי אחרי קמארה. לפי ההערכות, רובה הקלצ'ניקוב הרג יותר בני אדם מכל נשק אחר בעולם. בגלל זה הוא וחברו-אויבו, M-16, צריכים להפחיד אותנו יותר מכל פצצת אטום. הם קטנים, נשכחים ומעל לכל – עושים את העבודה.
