בכל רחוב בביירות אפשר לעלות או לרדת, תלוי בכיוון שממנו אתה בא. הרחובות המרכזיים כמו אל-חמרא או ג׳ומייזה הם מישוריים, ומהם מתפצלות המורדות והעליות. רובם המוחץ של רחובות ביירות הם מורדות ועליות בו זמנית. ביירות כולה – מרגלות הר, תוקפניות ואלימות, שלעלות בהן עשוי להיות מעייף ומתיש, והיא כולה מדרון קל שאנו מתגלגלים עליו בשמחה לעבר טיילת הים.
ביירות היא דבר והיפוכו, לכן אי אפשר לדבר עליה כעל עיר אחת, לפי נקודת המבט שממנה מסתכלים. אפשר לראות אותה כפלסטיני אזרח ישראל, שביירות בשבילו היתה ועודנה כל מה שלך אסור, והנה אתה נכנס אליה ורואה אותה בפעם הראשונה ומתפלא מכל מה שיש מסביבך. יחד עם זאת, ובמיוחד מאחר שאתה רואה אותה כפלסטיני, אתה לא יכול להיות מוקסם מביירות – להיות מוקסם זה תפקידו של התייר, ואתה לא תייר.
עם העיר הזאת יש לך יותר מהיכרות שטחית:יש לך שירי ילדות, ודפים מספרי היסטוריה. יש לך בן דודה שמת בה כלוחם. את הדרך שבין המכולת לבית הקפה לא הלכת מעולם, אבל אתה מכיר את כל שמות הרחובות בה משני שירים ומהצגה. אתה משלם 1,000 לירות כך שהאוטובוס ייקח אותך עד הגבול בין חלקי העיר, שהסיפורים עליו יצרו את היכרותך עם העיר. שמות החנויות הם שמות של משפחות מחיפה. אתה נפגש עם חברך לעבודה שכותב באותו עיתון שאתה כותב בו, ושאתה מכיר אותו מזה שנה, ומעולם לא נפגשתם. ברחוב אתה יודע לזהות יריבות פוליטית עם גבר זר רק לפי הקעקוע על ידו. אתה לא יכול להיות זר בביירות.
אולם אותה הסיבה שלא מאפשרת לך להיות תייר כאן- היותך פלסטיני -היא זו שבגינה נוצר משבר הזרות מלכתחילה. מה שמקרב אותך לביירות הוא מה שמרחיק אותך ממנה. היא עיר מזעזעת. אתה מיטלטל ומתרחק מעוצמת הזעזוע. יש בביירות דחיסות שאיננו מכירים – דחיסות פוליטית אובססיבית בכל העיר. בכל פינה יש תקרית, ובכל פנייה – התנקשות. בכל רחוב מפלגה, בכל גשר מתקפה אווירית, בכל בית קפה – משורר. וכשאתה לא רואה דבר מכל אלה, אתה רואה ילד סורי שמזכיר לך שמלחמה היא לא זיכרון רחוק. דחיסות הפוליטיקה בפלסטין היא דינמית, אך פרושה על פני מדינות רבות: בירדן, תוניסיה, לבנון הארץ הכבושה ועוד. מה שמאפיין דחיסות זו הוא קצב ההתחלפות וההשתנות, ולא השטח שבהן הן מתחוללות.
העיר הזאת תמיד מחכה למלחמה, למרות שאתריה אינם מרמזים על כך. היא מחכה למלחמה אבל לא מתכוננת לקראתה. כמו אשה יפה שתמיד מוכנה ללכת למסיבה ולא צריכה להתאפר. נוכחות כוחות הביטחון ברחובות לא רצינית, אם תרצו לפגוש נוכחות רצינית, סעו לרמאללה. המלחמה כאן לא יכולה להפתיע אף אחד. אתמול שמתי לב לכך שרבים מהאנשים נפרדים מחבריהם לשלום באמירה ״שמור על עצמך״.
המלחמה מביאה אתה צורך מיוחד בפוליטיקה, זה הדבר היפה ביותר בביירות. כאן הכל שוקק עשייה פוליטית, הפוליטיקה אורבת בכל דבר. העניין הכללי בפוליטיקה הוא התנאי העיקרי לקיומן של תרבות ועיתונות. צמצומו של השיח הפוליטי הוא סוגייה מדוברת, והרחבתו יכולה לפלס דרך לאלטרנטיבות, ואת זה אין לנו. הרי ללבנון אין ולו סיבה אחת משכנעת לחזור למלחמה, אך היא תמיד מוכנה להיערך לקראתה ולדון בה. לנו בפלסטין יש כל הסיבות לפתוח במלחמה כבר מחר, וברור לנו שהיא לא תתחיל, ואנו סומכים על כך, ולא מתכוננים לדבר.
אני לא מצליח לדמיין מלחמה עם המבטא הלבנוני הזה ולו לרגע אחד. תגידו, איך כל שנות המלחמה האלה, עם כל הברוטליות שמלחמה מצריכה, לא הקשיחו את הניב רווי הצרפתית שלהם, שעדיין מתנגן באותו רוך והתפנקות? הצרפתים, שטבחו בעמים שלמים מבלי שייכבו הנרות על שולחן הגבינות, הם היחידים שיודעים את הסוד הזה.
אנו אוהבים את ביירות לא בזכות מה שהיא, אלא כי לנו אין. אנחנו אוהבים את ביירות כי לנו אין ספרייה, אין לנו מדינה שנוכל לקלל. כי ״האיסלמיסטים״ אצלנו, עם כמה שהם לא הוגנים, יכולים להתגונן באמצעות האחדות הלאומית והמאבק נגד הכיבוש. כי איננו יכולים לחבק את אחינו הסורים ולחבוש את פצעיהם. אנחנו מקנאים בהם, הם שמצטרפים למאבק הסטודנטים להוזלת שכר הלימוד בגאון, ותומכים בעובדי חברת החשמל בגאון, כי מאבקים אלה אינם קשורים לישראל כלל וכלל.
הטרגדיה הראשונה שנובעת מהכיבוש היא שהוא מתמקם בפסגת סולם העדיפויות שלך עד שאתה מזניח את עצמך באופן קיצוני. ואילו בביירות, שאפילו אם אין לה תיאטרון מבריק, ואפילו אם הפליט הסורי נותר רעב בה, ואפילו אם השלטון לא נענה לדרישות הפועלים והסטודנטים בה, ישנה אפשרות לחיים פוליטיים מתוך החברה. אפשרות כזו אינה קיימת תחת כיבוש.
ביירות מוזרה מאוד, היא מוזרה וקרובה באותה מידה. היא דומה לנו מאוד, אנו בחיפה, היא דומה לנו אחרי שיסתיים הקולוניאליזם. ואנו, אשר מפחדים לדמיין את עצמנו אחרי הקולוניאליזם, רואים את ביירות, והיא מספקת לנו בבואה יפה ומכוערת שממנה אנחנו לומדים על עצמנו הכל. ביירות וחיפה? הן כמו אחות גדולה שמראה לאחותה הקטנה תמונה אפשרית אחרת.
*
תורגם על ידי בסמה פאהום.
