שתי הנהגות פוליטיות יושבות להן משני עברי הגבול, האחת מנהיגה את מאבקו של העם הפלסטיני נגד הכיבוש הישראלי במטרה לכונן מדינה ריבונית על שטחי 67' תוך מציאת פתרון צודק לבעיית הפליטים. השנייה מנהיגה את המיעוט הפלסטיני בתוך ישראל לשוויון פוליטי, כלכלי וחברתי; ולהכרה במעמד הילידי שלהם יחד עם הכרה היסטורית בעוול שחווה מיעוט זה.
הרבה מן המשותף קיים בין שתי ההנהגות: שתיהן חולקות יריב פוליטי אחד, שתיהן נולדו כתוצאה ישירה של דינמיקת המאבק בין התנועה הלאומית הפלסטינית לתנועה הלאומית היהודית המשתקפת בתוך האידיאולוגיה הציונית. שתי ההנהגות חולקות את עובדת היותן שני צדדים לאותו מטבע של הטרגדיה הפלסטינית. אך יותר מכל אותן נקודות השקה וקווי אופי שאפשר להעלות על הדעת בין שתי ההנהגות של אותו העם, קיימת נקודה אחת שמצביעה על גודל המשבר הפוליטי המשותף והמתמשך לאותן ההנהגות.
נקודה זו קשורה באותו קיבעון מחשבתי, והיעדר יכולת לדמיין מאבק פוליטי אחר ועתיד מדומיין אחר מחוץ לקווי המשחק הפוליטי של ישראל. שתי ההנהגות הפוליטיות של הפלסטינים מקובעות עמוק בתוך הקונספציה הפוליטית והשיח הפוליטי הישראלי עד שהן הפנימו אותו וזה נהפך לראיית העולם והשיח הפוליטי שבו הנהגות אלה משתמשות בכדי לתאר, להגיב ולהמשיג את המציאות. הפנמה עמוקה זו הביאה את שתי ההנהגות לחידלון פוליטי ולתלות פוליטית, כלכלית – וחמור יותר, קונספטואלית – במפעל הציוני של מדינת ישראל על מוסדותיו, שפתו וראיית עולמו.
שתי ההנהגות בוודאי רואות, ואם הן לא ראות הן בוודאי שומעות, על חוסר התוחלת בהמשך צורת המאבק וקווי המתאר הפוליטי הקיימים במאבק שלהן עם מדינת ישראל. שתי ההנהגות בוודאי מבינות שעל אף הרטוריקה של הפוליטיקה הישראלית ושל הממסד הישראלי של שיח ה"שלום-דו-קיום", המטרה והדינמיקה של הפוליטיקה הישראלית תמיד היתה, וסביר להניח שגם תישאר בעתיד הקרוב לעין, דינמיקה של "איוּן" איון רצונו של העם הפלסטיני – באמצעות פירור החברה הפלסטינית ופרימת האריג של החברה הפלסטינית לכדי קבוצות אינטרס, מיעוטים, זרמים, אזורים גיאוגרפים ופלגים המנסים לשרוד במצב בלתי אפשרי זה.
אך שתי ההנהגות אינן יכולות לעצור את המטרה הפוליטית הזאת מכיוון שהן נהפכו באמצעות אותו תהליך לקבוצה מובחנת של בעלי אינטרסים מובחנים בתוך שלל הקבוצות בחברה הפלסטינית, המקיימות אתה יחסי גומלין של תן וקח. רק כך אפשר להבין איך ההנהגה של אש"ף מסכימה להיכנס לתהליך פוליטי בדמות תהליך שלום שכל יעדו האמיתי הוא המשך הכיבוש תוך כדי היפטרות פוליטית, משפטית, מוסרית, ומושגית מהחובה לדאוג לאוכלוסייה האזרחית הנמצאת תחת כיבוש. פריקת עול מן האוכלוסייה האזרחית הנכבשת תחת המעטה של "תהליך השלום" מאפשר לישראל – תחת חסות התהליך – להמשיך במסע הנישול וההתנחלות, האלימות הממוסדת והיומיומית, והאפרטהייד השקט.
יחד עם זאת, ועל אף שההנהגה הפלסטינית רואה ומבינה את מדיניות העל של מדינת ישראל ביחס לשטחים הכבושים ומה שהיא מנסה להשיג באמצעות אותה מדיניות, הנהגת אש"ף והרשות הפלסטינית מסרבות באמת לנקוט עמדה שדוחה לחלוטין את השתתפותן באותו תהליך הנותן כסות מוסרית לכיבוש הישראלי. שכן המהות הפוליטית שלהן והמנדט הפוליטי שלהן קשור בטבורו לעצם קיום התהליך. רק כך אפשר לראות מדוע מנהיגי הרשות מסכימים לשחק באותו משחק – שכן זה הכלי הפוליטי היחיד שבאמצעותו יכולה הרשות לטעון ללגיטימיות פוליטית ולמידת השפעה מסוימת על מדינת ישראל. הכלי של תהליך השלום הוא הכלי המדומיין היחידי המקנה לרשות את סמכותה ומהות קיומה, וזה גם הצידוק הפנימי לקיום הרשות וההליך.
גם הצד השני של ההנהגה הפוליטית, של המיעוט הפלסטיני בתוך ישראל, לוקה באותו קיבעון תודעתי. זה קורה כאשר ההליך הפרלמנטרי בכנסת הופך לעלה תאנה המאפשר התנהלות ושיח של רדיפה נגד אותו מיעוט, תוך כדי הצגת עצם השתתפותו בפרלמנט הישראלי כשיח הקשור בפוליטיקה הפנימית והחיצונית, ובזמן שהיא נותנת כסות פוליטית ומוסרית למעשי ישראל נגד המיעוט הפלסטיני. רק כך אנחנו מקבלים את התופעה העצובה של חברי כנסת ערבים שמחרימים הצבעה שנועדה לזרוק אותם מהכנסת במקום להתפטר מהכנסת וליצור משבר חוקתי ופוליטי.
הסיבה היא שהם – כמו ההנהגה הפלסטינית בשטחים הכבושים – רואים בעצם קיומם ועצם מהותם כנובעים מיחס הגומלין שהם מקיימים עם מדינת ישראל. זה גם מראה עד כמה ההנהגה הפוליטית מתקשה לוותר על תפישת המציאות והשיח שנכפה עליה באמצעות הפוליטיקה הישראלית. הנהגת המיעוט הפלסטיני בתוך ישראל אינה מסוגלת לדמיין אפיק פעולה, לה כקבוצה, מחוץ לאפיק הפרלמנטרי, ורק כך יכולה הפוליטיקה הישראלית להמשיך במתקפה פוליטית, תרבותית, כלכלית וסימבולית על המיעוט הערבי. כי הם יודעים שקבוצה זו אינה יכולה לחשוב על עתיד מדומיין אחר ועל פוליטיקה מדומיינת אחרת הקשורה בהמשגת הסכסוך ומציאת דרכי פעולה חלופיים. במקום זאת ההנהגה הפוליטית נושאת ונותנת עם הממסד הישראלי כדי להשיג קווי איזון חדשים, שהולכים ומצטמקים.
זאת הסיבה שבגללה אנחנו גם מקבלים עוד פגישה בין קרי לאבו מאזן במקום הפסקת השיחות, סילוק האמריקאים מהתיווך ופנייה לאו"ם; תוך כדי הפעלת דעת הקהל הפלסטינית והעולמית. ורק כך אנחנו מקבלים הודעה אנמית על החרמת הישיבה של חוק אחוז החסימה במקום להתפטר מהכנסת ולהקים גוף פרלמנטרי חלופי.
תאמר מסאלחה הוא עורך דין ופעיל חברתי