אל תגעו בפקיד הבנק שלי

מספרים שהבנקים היום עובדים כמעט בטלפתיה עם הלקוח. העברות בנקאיות במחשב, סריקה של הצ׳ק ואפילו הוראות לבנקאי בדואר אלקטרוני. מובן שכל זה תיאורטי, ובשטח קשה לתקשר עם מי שאמונים לשמור על הכסף שלנו אם אין לידנו מכשיר פקס.

למרות זאת, צריך להודות – אנחנו נדרשים היום פחות ופחות להגעה פיזית לסניף. הלקוח הממוצע יבוא מדי פעם כדי לאסוף פנקס צ'קים, אבל לא הרבה מעבר זה. רק פעם בכמה חודשים או בכמה שנים, אנחנו באים כדי לבקש הלוואה למימון החיים. אז למי אכפת אם הסניף הקטן שלנו ייסגר? את המינוס אפשר לנהל בסניף אחר, וגם אם הוא קצת יותר רחוק, בשביל שני ביקורים בשנה זה סביר.          

אכפת לנו כי זו לא הטרחה שמפחידה, אלא המחנק בגרון. התחושה הזאת לפני שחיוב האשראי יירד מהחשבון ויש עוד זמן עד שתיכנס המשכורת הבאה, החרדה מגורל הצ'קים לבעל הדירה בתחילת החודש, הפחד שהנה, עכשיו זה באמת יקרה, וכרטיס האשראי ייבלע בכספומט. ההימנעות העקבית מכניסה לאתר הבנק, כדי להתחמק מצפייה בפירוט החיובים.

חלקנו קיבלנו את התחושה הזאת בירושה מההורים, חלקנו הכרנו אותה בצבא או בלימודים. תחושה שאנחנו בטוחים שתיעלם, אך היא נשארת.

בגלל זה אף על פי שעברנו כבר כמה פעמים דירה, לא רק שלא נעבור בנק, אלא גם לא נעזוב את הסניף הראשון שלנו – אפילו שהוא במרחק של למעלה משעה נסיעה. כשנאבקים כדי לשמור את הראש מעל המים, הקשר האישי עם הסניף שפתחנו בו חשבון בתיכון נהפך לחבל הצלה פסיכולוגי.

העובדה שיש שם פנים מוכרות מאחורי הדלפק, פקיד ספציפי לפנות אליו, או אפילו מספר הטלפון של סגן מנהלת הסניף – הם תרופת הרגעה משמעותית. מישהו שירחיב טיפה את המסגרת, שייתן הלוואה שאנחנו יודעים שאין סיכוי שתאושר במקום אחר.

צילום: Adiva Koenigsberg

טלר שמכיר את כל המשפחה ושואל מה עם אמא, מישהי שסומכים עליה שלא תעבוד עלינו כשנבקש לדעת בשפת בני אדם אם פריים פלוס שלוש זה טוב לנו.  

בחודשים האחרונים מקבלים לא מעט לקוחות הודעות שסניף הבנק שלהם ייסגר. הבנקים מתייעלים, בין היתר בגלל לחצים של בנק ישראל, ולאט לאט קמות התארגנויות מקומיות נגד סגירת הסניפים. בחלק מהמקומות גם מפגינים, אפילו אמא של כחלון נאבקה נגד סגירת הסניף שלה בגבעת אולגה.

אלה לא רק אנשים מבוגרים שמתקשים בתקשורת הדיגיטלית עם הבנק, אלא חבר'ה צעירים, כאלה שכבר לא גרים בשכונה, שהדיכאון מהמינוס התופח תופס אותם שוב עם הודעת הסגירה. מי יעשה את הג'סטה בסניף החדש? ממי יבקשו טובה קטנה בהגדלת המסגרת רק לכמה ימים עד למשכורת הבאה? חבל ההצלה היחיד הזה עומד להתנתק עכשיו ומעצים את תחושת המחנק, ובדיוק בגלל זה אנחנו כל כך מפחדים שיסגרו לנו את סניף הבנק.

לפני כמה זמן שאל אותי בנקאי מה הם יכולים לעשות כדי לשנות את התדמית שלהם בציבור. אם יורידו את הריבית על המינוס, זה יעזור? אם יגדילו את התרומה לקהילה? אם יבטלו שורה של עמלות? לא ידעתי מה לענות. נדמה שכל צעד ייתפס כציני, כמהלך יח"צני, שגם הוא נועד להגדיל את שורת הרווח. חוסר האמון כל כך עמוק שדווקא האנשים עצמם, שמשרתים את לקוחותיהם נאמנה בסניפים הקטנים, מחזירים את הכבוד האבוד. וגם את זה עומדים לסגור.

יונה לייבזון היא הכתבת הכלכלית של גל"צ ומגישת התוכנית "יהיה בסדר"