"היה היה קפטן עז נפש
הוא ביקר בארצות רבות,
ולא פעם חצה את האוקיינוס.
כ-15 פעמים הוא טבע,
כמעט וקיפח חייו בין הכרישים,
אך לא הניד עפעף אפילו פעם אחת!
קפטן, קפטן, חייך!
הרי החיוך הוא דגל הספינה!
קפטן, קפטן, התיישר!
הים נכנע לאמיצים בלבד".
חבורת ילדים בני שבע עד 12 שרה את השיר הסובייטי המוכר. הילדים מזייפים נורא, עושים תנועות מצחיקות עם הידיים בקטע של הטביעה ושל הכרישים, ונראים מאושרים. מאחורי המצלמה – קול מזייף לא פחות של המורה. לאוקדיה (ליקה) פרנקל, רכזת התוכניות במרכז הקהילתי היהודי בסנקט פטרבורג, העלתה את הווידאו לדף הפייסבוק שלה עם כיתוב מלא גאווה: "היום למדנו עם ילדי המהגרים שיר רוסי. צפו וגילו! פורים שמח!".
צילומים: קטרינה גריגורובסקיה Katerina Grigorovskaya
בינואר כתבה פרנקל בעמוד שלה: "הנה לכם עוד [סיפור] מחייו הקשים של יהודי רוסי: את ההורים האוזבקים והטג'יקים אני משכנעת שנערות מתבגרות צריכות ללכת לבית ספר, ואת ההורים הארמנים שבתם, שסיימה בית ספר לדוגמנות, יכולה לפרסם חצאיות קצרות".
***
לפני כשלוש שנים, מסבירה פרנקל, החלו עשרות אלפי מהגרי עבודה (רובם ככולם ממדינות שהיו בעבר רפובליקות של ברית המועצות) להביא לסנקט פטרבורג את נשותיהם וילדיהם. תהליך דומה התרחש במוסקבה קודם, אבל בסנקט פטרבורג, עיר הבירה השנייה והלא-רשמית של רוסיה, התגובה לפריחת הנפט הגדולה הייתה איטית יותר ותנופת הבנייה וזרימת המזומנים צנועות יותר.
פרנקל מדגישה שהמהגרים לא באים לרוסיה כדי להישאר. הם רוצים להרוויח, לחסוך כסף ולבנות את ביתם במולדת, היא אומרת. אבל בינתיים, מודה פרנקל, רבבות ילדי המהגרים "היו לאסון אמיתי עבור בתי הספר של מוסקבה וסנקט פטרבורג. הגיעו ילדים שלא ידעו רוסית, לא הבינו דבר בשיעורים. לעתים קרובות רמת ההשכלה הכללית של הילדים האלה נמוכה בהרבה מזו הרוסית. וכך לכיתה מגיעים מספר תלמידים שמושכים את הכיתה אחורה. תוסיפי לזה את רמת הקסנופוביה הגבוהה באופן מסורתי בחברה הרוסית. אגב, זה לא פשוט להתקבל לבית ספר רוסי. כלומר, זה קל אם להורי הילדים יש ויזה, שצריך לחדש מדי שלושה חודשים תמורת תשלום. שירות ההגירה הפדרלי עוקב בקפידה. אם לא מאריכים את הוויזה, הילד עף מבית הספר. כרטיס הבריאות והחיסונים, שנדרשים כדי להתקבל לבית הספר, גם הם בתשלום. אבל ברגע שמתקבלים לבית הספר, שרותי הרפואה הם בחינם, וזה טוב".
פרנקל, פילולוגית ומורה לרוסית במקצועה, נענתה לפני שלוש שנים לקריאה של מתנדבים לעזור לילדי המהגרים. היא פתחה את שערי המרכז הקהילתי היהודי לילדי הזרים, החלה "לאסוף" אותם בבתי הספר השכנים וללמדם רוסית. הילדים מגיעים מגאורגיה וממדינות אסיה התיכונה – קירגיזסטן, טג'יקיסטן ואוזבקיסטן. פרנקל מלמדת אותם רוסית פעמיים בשבוע, בשתי קבוצות גיל. בקיץ היא יוצאת איתם לסיורים בפארקים היפהפיים של סנקט פטרבורג והסביבה, שתוכננו ונבנו במאה ה-18 על ידי מיטב הארכיטקטים ומתכנני הגנים האירופאים, ובמוזיאונים המפורסמים של "ונציה הצפונית", כפי שמכונה העיר. בנוסף לפרנקל, יש עוד שלושה מתנדבים שעוזרים לילדים הגדולים, אבל זה אף פעם לא מספיק. לכן פרנקל לא מפסיקה לפרסם ברשת קריאות להצטרף למאמץ – ואלה מושכות אליה את אש שנאת הזרים המתפשטת כעת ברוסיה.
***
ב-12 בפברואר כתבה פרנקל בפייסבוק: "אחת מקבוצות [הרשת החברתית הרוסית] VKontakteבפטרבורג שיתפה 161 תמונות שלי (!) בתוספת הערות קסנופוביות, פשיסטיות, אנטישמיות ואנטי-אוקראיניות. ו[אומרים ש]הפשיזם הוא באוקראינה. אולי כדאי שאקנה שוקר חשמלי? מה אם הם ירצו להכיר מקרוב?".
תוך שעות ההתקפות והאיומים על פרנקל הפכו לרדיפה של ממש. אלפי חברי קבוצת הרשת "מוסר", שפועלת לקידום "ערכים סלאביים", הגיבו לפוסטים של מנהל הקבוצה מיכאיל קוזמין, שבהם הסביר שבין המשתתפים בהפגנות של "האופוזיציה הליברלית" אין אף רוסי והביא את לאוקדיה פרנקל, את בנה ואת בעלה כדוגמה למפגינים טיפוסיים. קוזמין הדגיש שפרנקל עובדת במרכז היהודי הקהילתי שבו "עוזרים לילדי מהגרים-פושעים, שמבצעים 70 אחוז מכלל העבירות ברוסיה ו-80 אחוז ממעשי האונס בסנקט פטרבורג" (לשון הפוסט של קוזמין כפי שצוטט ע"י פרנקל).
התגובות הכילו קללות נוסח "הז'ידית שרופה על גויים שחורי תחת" ו"את הממזרים שחורי התחת אי אפשר ללמד דבר". פנייתה של פרנקל לרשת VKontakteבדרישה לסגור את הקבוצה נענתה בשלילה. רק בראשית מרץ, לאחר שרדיפתה של פרנקל זכתה לתהודה ברשתות החברתיות ואף במספר כלי תקשורת, שינתה הנהלת הרשת את דעתה וחסמה את הקבוצה. אלא שזה, כמובן, לא הפסיק את זרם האיומים.
למחרת סגירת הקבוצה החלה פרנקל לקבל הודעות פרטיות ובהן נכתב, למשל: "זונה יהודייה, תישרפי בכבשן, חבל שהיטלר לא סיים לעשות מכם סבון". היא פנתה שוב להנהלתVkontakte, אך נאמר לה שעליה לחסום את המשתמשים בכוחות עצמה באמצעות הכלים האוטומטיים של הרשת.
ניקיטה שפל: הייל היטלר, מאד חבל לי שנבלות כמוך עדיין בחיים, כל הז'ידים צריכים להישרף בכבשן!!!
בינתיים ממשיך מנהל הקבוצה החסומה מיכאיל קוזמין לפרסם את הגיגיו בקבוצה חדשה תחת אותו שם. בין הממים והפוסטרים שמככבים בעמוד הקבוצה אפשר למצוא סיסמאות כמו "המשפט 'רוסיה בשביל כולם' הוא קריאה לכיבוש המולדת שלנו", "המצפון אינו עולה בקנה אחד עם סובלנות, כיוון שהמצפון אינו סובלני" ו"עבורנו, אין מהגרים 'טובים' ו'רעים'. יש רק כובשים".
גם האיומים ממשיכים לזרום: "תקפה אותי קבוצה נוספת באותה הרשת שבה שיתפו את החשבון שלי, והם ביקשו לתמוך בקוזמין. היו שם 20 אלף פשיסטים", מספרת פרנקל בצ'ט. "בערב אחד קיבלתי מאות הודעות מחברי הקבוצה – החל מעלבונות אנטישמיים ועד לאיומים ישירים על חיי. הנהלת הרשת לא התייחסה להפרת כלליה האוסרים על איומים והעלבה. פנינו לפרקליטות והם חסמו את הקבוצה, אבל רק בשטח הפדרציה הרוסית".
"אין לי זמן וכוח לנהל מלחמה נגד קוזמין", מוסיפה פרנקל. "אני עובדת בשתי עבודות מהבוקר על הלילה, בלי חופשים, ובנוסף מתנדבת במקומות שונים. המרכז היהודי שלנו מתקיים מתרומות של אנשי עסקים מקומיים. אנחנו עכשיו במצב כלכלי קשה מאד, נאלצנו לוותר על מצלמות אבטחה, כי זה יקר. אבל השיעורים עם המהגרים ממשיכים, כל הזמן באים תלמידים חדשים".
***
בעמוד הפייסבוק שלה, בין עדכונים על ערב אפיית מצות וצביעתן לבין סטטוסים מבודחים-ממורמרים על הדיסוננס הקוגניטיבי שמעורר בה האיום "שיקסע, את תשלמי על הכל!", פרנקל עונה גם על שאלות כגון "האם הילדים, שלומדים אצלכם מזה זמן רב לא מעוניינים להכיר דווקא את התרבות היהודית? את המסורת?" רוב הילדים, מסבירה פרנקל, כלל אינם מבינים היכן הם נמצאים. הם מכנים את המרכז "בית ספר" וחושבים שעובדיו רוסים.
היא, כמובן, אינה מסתירה מתלמידיה את ייעודו של המרכז ואת זהותה. היא כותבת שהילדים מופתעים לגלות שהיא אינה רוסייה ושואלים אותה איך היא יודעת רוסית כל כך טוב. "כשפעם נתקלנו במילה saloוהסברתי להם שמדובר בשומן חזיר, הם אמרו: 'אסור לנו!', ואני אמרתי: 'גם לנו'". עוד היא מספרת: "בהתחלה ציפיתי שאמהות של התלמידים, חובשות החיג'אב, יפוצצו אותנו. אחר כך הבנתי שאצלנו הכל שונה, למרות שמספר חברים מישראל הבטיחו לי פצצות. במשך שלוש שנים – רק הפשיסטים הרוסים מאיימים". אחרי הפסקה קטנה היא מוסיפה: "אבל כאן הכל שונה – מוסלמים אחרים, ארץ אחרת. אם כי חיג'אבים ברחובות סנקט פטרבורג מלחיצים, ובמרכז היהודי – לא".
פעם אחר פעם חבריה של לאוקדיה פרנקל מעלים בתגובות את הרעיון שנפוץ כעת ברוסיה: "צריך לנסוע". "רק לדאצ'ה" (בית קיץ), מבטלת פרנקל את ההצעות והעצות. היא מספרת שהיא חוששת ברצינות לשלומה ולשלום בני משפחתה, אבל כשאני שואלת אותה אם יש לה מחשבות על עזיבה, היא עונה: "ממש לא. אף אחד לא מתכוון לעזוב. אפילו המהגרים". בנה, היא מוסיפה, חזר לא מזמן מטיול בישראל במסגרת תוכנית "תגלית" והודיע שהפך לפטריוט רוסי אמיתי. אני שואלת מדוע, והיא עונה: "האכילו אותם יותר מדי דת ותעמולה".
ולדימיר לסניקוב: לעולם לא תהיי בטוחה בארץ הזאת
