הנה כמה תגובות לכתבה שהתפרסמה ב"דה מארקר, על כשלונו היחסי של שבוע הספר השנה: "תתביישו! אתם הופכים את ילדי ישראל לבורים בגלל תאוות הבצע שלכם. פשיטת הרגל קרובה מתמיד לגזלנים שהתפשטו מכל הערכים"; "חוק הספרים מתפוצץ להם בפנים, וזו הנאה צרופה"; "ייקרתם באופן מלאכותי, גס ומכוער את המחיר לצרכנים, ועכשיו אתם משלמים את המחיר".
התגובות האלה הן איוולת במקרה הטוב, ורשע במקרה הרע. הם הספיחים של מצעד האיוולת שיצר "דואפול צומסקי" במבצעי "4 ב-100" הידועים לשמצה. אבל מה נלין על הציבור? רק אתמול בבוקר כתבה מירב ארלוזרוב ביחס לחוק הספרים ש"הסופרים, שקודם קיבלו תמורה נמוכה על הרבה ספרים (והלינו על כך), נמצאים כיום במצב קשה עוד יותר וכמעט אינם מקבלים תמורה בכלל – הצניחה במכירות הספרים הביאה לכך שההוצאות לאור מצמצמות מאוד את הוצאתם של ספרים חדשים".
החלטתי להתמודד עם חמש מחשבות של הליברטריאנים המצויים בנושא ספרים:
1. ספר הוא מוצר צריכה רגיל.
אם הייתם צריכים לצרוך ספר באותו אופן של תמחור שמתמחרים חטיף של "עלית", לא הייתם יכולים להרשות לעצמכם ולו ספר אחד. אין לכם מושג כמה שעות אדם ומאמצים מושקעים בספרים שאתם קוראים, אילו התנסויות פיזיות ונפשיות מצד אחד, או שעות של רכישת ידע ומחשבה מצד שני נמצאים בספר שאתם קוראים. אינכם יכולים לדעת כמה הכותב, רץ וחיפש ושמע ושייף ותיקן וחשב והתייעץ. מחיר הספר הוא אפילו לא פרומיל ממה שהושקע בו, וגם כאן נגזלת כבשת הרש.
2. חוק הספרים דירדר את מצב השוק.
חוק הספרים בקושי פועל ארבעה חודשים, אם משהו דירדר את מצב השוק זו מכירת הספרים במבצעי "4 ב-100". ההיגיון הכלכלי שעמד מאחורי המכירה הזאת מבוסס על החוק הכלכלי של "יתרון לגודל". הרעיון היה שאם ידפיסו יותר, ויקנו יותר אפשר להרוויח פחות על כל ספר. העניין הוא שהקוראים הנוספים שהיו אמורים להופיע מעולם לא באו, כי:
א. יש המון גירויים פרט לספר – לעומת, נניח לפני יותר מ-30 שנים, ולספרים קשה יותר להתחרות באמצעים תרבותיים אחרים תובעניים פחות כמו קולנוע, מוסיקה או טלוויזיה.
ב. לא הופעל באמת שיקול דעת תרבותי ובעיקר כלכלי לגבי הספרים, וזה ניוון את השוק. אם צריך הוכחה לכך ראו את הוצאת "זיקית", למשל, שאחד מעורכיה הראשיים גם יוצר את השיח סביב הספרים שהוא מוציא – ומצליח לו.
ג. בהקשר זה ראוי לומר שהמו"לות בישראל היא על פי רוב פסיבית ולא אקטיבית – בשוק של 7,000 כותרים בכל שנה, המו"לים בדרך כלל לא מתאמצים לבנות את היוצר כיוצר – אם מצליח מצליח; ואם לא – לא.
ד. מכאן נגזר עוד דבר: חלק ניכר מהמו"לים לא באמת רצו שתקנו את הספרים – חלק מהחוזים של המו"לים הבינוניים והקטנים מאלץ את הסופר לשלם עשרות-אלפי שקלים על הוצאת ספרו כשמבטיחים לו רווח מהעותק ה-750 או ה-1,000, ולכן אם הספר נמכר זה אפילו פועל לרעת המו"ל.
ה. למה שאנשים יקנו ספרים אם אין להם כסף לאוכל או לתרופות? למה יש ביקורת על רשתות השיווק שמחירי המוצרים המנופחים ולא על העמלות שרשתות הספרים גובות מהמו"לים?
3. הסופרים האלה עם חוק הספרים עושים עכשיו מיליונים על חשבוננו.
הרשת לוקחת בדרך כלל 60 אחוזי עמלה. המפיץ עוד 10 אחוזים. אם ספר מתומחר ב-70 שקלים, 49 מהם לפחות הולכים לרשת הספרים ולהפצה, במיוחד עם האחוזים שביקשה סטימצקי לפני שבוע הספר (ואני אפילו לא רוצה להיכנס לחוזים סביב ההפצה שמחייבים לעתים שיפוי של המפיץ עוד בטרם הפיץ את הספר). עלות הדפסתו של ספר יכולה להגיע ל-10 שקלים ופה מדובר רק על הדפסה – לא גרפיקה, עריכה לשונית או עריכת תוכן – חלקה של ההוצאה הוא 15 שקלים בדרך כלל ממחיר הספר, ואת זה היא מפרישה לעצמה. 12.6 שקלים הולכים למדינה כמע"מ (עוד לא דיברנו על מס הכנסה). רציתי לייצג את הנתונים האלה בגרף של עוגה, אבל כשחיברתי את המספרים האלה קיבלתי כמעט 77 שקלים, כך יוצא שאנחנו מסבסדים את הרגלי הקריאה שלכם, אפילו עם חוק הספרים, ולפני ההנחות המובנות בחוק. כבר עברתי את מחיר הספר ולכן אין שום דרך לאכול את העוגה הזו ולהשאיר אותה שלמה.
כמובן שיש מו"לים שעושים עסקות טובות יותר שעליהן לא מספרים לכם, אבל כה יעשה לי אלוהים וכה יוסיף, אם סופר ממוצע, גם כזה שמוציא את ספרו לבד, מצליח להרוויח יותר מ-10 שקלים נטו על ספר שהוא מוכר דרך הרשת. אם מספר עצמאי מצליח מאוד מודפסים 5,000 ספרים והסופר קימבן והרוויח 10 שקלים לספר, וספר ממוצע לוקח לכתוב כחמש שנים, אז הוא מרוויח 10,000 שקלים לשנה – עדיף לקבץ נדבות או להיות עוזר בית.
4. אז ממה הרווחתם בתקופת ה"4 ב-100"?
לא הרווחנו. הפסדנו. לכן המצב כל כך רעוע. לכן שולחים את העורכים של הקיבוץ המאוחד הביתה. לכן אין לנו עתיד.
5. אבל את סטימצקי קנו ג. יפית ומו"ל מקריית גת – זה לא טוב לכם?
זה רע לנו. סטימצקי עושקת את עובדיה, שמקבלים שכר הקרוב למינימום (ועוד שקל לשעה אם הם אקדמאים). סטימצקי גם שדדה את הפנסיות שלהם ואת פיצויי הפיטורים שלהם ואף אחד לא זוכר אותם בכלל. המנכ"לית מקבלת בונוס, אולי דווקא בגלל חוסר יכולתה לנהל. הרכישה גם מרעה את תנאי השוק, לא רק שעורכים לנו "תספורת" – מגלחים אותנו, חותכים לנו בבשר החי. כאשר סטימצקי משלמת בשוטף פלוס 120, כל השרשרת של עורכים, מגיהים, מדפיסים, מפיצים וכותבים מקבלת תשלום בשוטף פלוס 120.
אז מה צופן העתיד?
הספרים נהפכו למעשה מנכס לנטל. פעם ספר מודפס או בכתב יד, לפי מסורות מוסלמיות, היה נחשב לפיסה מאלוהים, כיום העתיד אינו של המו"לים הגדולים. צמיחה מעבר לספר בשנה, מאלצת אותך להתמודד עם דילמות של אחסון ומלאי והפצה ושיווק, ולכן מה שיידרש מן המו"לים של העתיד הוא להיות מסורים לספריהם ולייצר אותם בכוחות עצמם, ולשווק אותם בכוחות עצמם, דבר שידרדר את השיח, ידרדר את התרבות ובראש וראשונה יעביר את האחריות התרבותית אל הקורא עצמו. חולשה כזו של שוק הספרים היא חלק ממגמה עולמית ורב ערוצית של הפרטה. כאשר אנחנו נפעל לבד ובכוחות עצמנו יהיה קל יותר לשבור אותנו. הספרות מאז ומעולם הייתה תחום של זאבים בודדים, בניגוד לתיאטרון וקולנוע, אבל ההיסטוריה דורשת מאתנו להתאחד.י
יואב איתמר הוא עורך, מתרגם, כותב ב"חבר לעט" תחנה לכתיבה ומו"ל משותף של הוצאת "מקף" ועורך את מדור השירה ב"יקום תרבות"
