ובכן, קיבלת החלטה. כל המסמכים בארכיון המשפחתי שעשויים איכשהו להוכיח את יהדותך כבר סודרו בדייקנות בתיקיה מיוחדת. כבר עיינת בכל האתרים הרלוונטיים בהמתנה בתור לקונסול הישראלי. אתה שותה בשקיקה את שברי המידע שאיכשהו יסייעו להרגיע את החרדה מפני הנעלם הגדול הזה: ההגירה או העלייה, איך שתרצו. העצה הראשונה שתקבל בדרך הזו, עוד בשלבי התכנונים של העלייה לארץ, האריזה והבירורים: "תלמד עברית".

העצה לא נופלת על אוזניים ערלות. אתה הרי רוצה שהקליטה שלך תהיה הכי קלה ומוצלחת… אתה מתחיל לחרוש את כל האתרים ללימוד עברית, הדרכות באינטרנט, מתקשר לסוכנות היהודית לברר מתי ייפתח אצלם קורס של עברית. מגיע לשיעור, מקבל מחברת גדולה, וכמו תלמיד כיתה א' מתחיל לשרבט מין תולעים משונות – האותיות העבריות. אחרי כמה זמן קורה הנס הראשון – אתה מצליח לקרוא מילה בעברית, כלומר, לא לקרוא, אלא לזהות את כל העיצורים ולנסות, כמו בחידות הגיון, לנחש את התנועות ולבנות מכל זה מילה שלמה.

• למה החלטתי לשלוח את הבת שלי ל"גן רוסי"
• אדיר מילר מסתלבט במבטא רוסי, מעליב אתכם?

מגיע תורך לראיון אצל הקונסול. הוא בחביבות בודק את כל המסמכים ומבטיח לך אשרה. כמובן, הוא גם שואל מה אתה מתכנן לעשות בישראל ומה מצב העברית שלך, אתה הרי יודע שצריך שם עברית… אתה מבטיח לו שהעברית תהיה בסדר – כבר למדנו את האל'ף – בי'ת, המוטיבציה בשמיים, אנחנו מלאי אופטימיות, ובעזרתה נתגבר.

אתה מגיע לנתב"ג, הביורוקרטיה לוקחת כשלוש או ארבע שעות לפחות. אתה מנסה לתרגם את השלטים על הקירות בעזרת תרגום גוגל בטלפון. תכיר, זו המולדת הישנה החדשה שלך. עד כה הכול בסדר, הפקידים בשדה התעופה, במשרד הפנים, במשרד הקליטה בדרך כלל מדברים רוסית, אם כי ביניהם הם משוחחים בעברית – אתה לא ממש מבין אף מילה. במשרד הקליטה שואלים על הניסיון, ההשכלה ותחום העיסוק שלך, ומנסים נואשות להבין את מה שאתה מסביר על הניסיון שלך בפסיכולוגיה וסוציולוגיה של תעסוקה וניהול עסקים. לבסוף פניהם מוארות בהבנה והם רושמים: "מקצוע – שיווק". יופי, למדת עוד מילה בעברית.

הרמה נמוכה, המוטיבציה גבוהה

השלב הבא – אולפן. שם, כמובן, שוב שואלים מה מצב העברית. אתה שוב מספר בהתלהבות שהרמה נמוכה אבל יש לך המון מוטיבציה. הבעיה היא שהאולפן מתגלה כחסר תועלת. ראשית, כל המורים הטובים לעברית שלימדו ב-1990 כבר מזמן לא במקצוע. שנית, הלימוד אינו שיטתי, קופץ מנושא לנושא, אנחנו לא עובדים אפילו לפי הספר שקיבלנו. שלישית, עצם הלימוד האינטנסיבי של חמישה ימים בשבוע כל הבוקר לא מצליח להתאים את עצמו למהירות קליטת השפה. אתה רואה שאנשים שהתחילו לעבוד בינתיים יודעים יותר עברית ממך.

כאן חשוב לציין עובדה מעניינת – האנגלית שלי מצוינת, כולל יכולת ללמד באוניברסיטה באנגלית. אבל זה לא עוזר לי למצוא עבודה, וכשהסל קליטה נגמר, כעבור שישה חודשים, אני מתחיל לעבוד בעבודה פיזית, כסבל.

הילד מבקר בינתיים בבית הספר, לפחות הולך לשם בבוקר וחוזר בצהריים. כשאתה מנסה לבדוק מה הוא לומד שם, אתה מגלה ששום דבר. אתה בא לבית הספר לדבר עם המורים ומגלה מכיוון שאינו יודע עברית, אף אחד לא חושב שצריך ללמד אותו, נניח, מתמטיקה ואנגלית. הרי אינו יודע עברית. איך אפשר ללמד תלמיד כזה? אתה כבר על סף התפוצצות, אבל עדיין מנסה לשאול בנימוס: האם זה מקרה ראשון בארץ שמגיע לבית ספר תלמיד שאינו דובר עברית? כמובן שלא, אבל הרי אתה מבין שלבית הספר אין אמצעים להסתדר עם ילד שלא מבין עברית. בשלב הזה אתה הופך לעוקצני ומסביר שכל העולם לומד מתמטיקה ורק שישה מיליון בערך הם דוברי עברית… לא ברור איך כל היתר מסתדרים.

לא רוצה להיתקע ב"גטו הרוסי"

מעניין שבעבודה שלי כסבל הצלחנו, אני והצוות, להבין זה את זה בלי בעיות. כך הצלחתי להסביר, באנגלית, רוסית, שברי עברית, קצת קללות ונפנופי ידיים, שהבוס הגזים עם כמות המשימות שהטיל עלי. כך גם הצלחתי להסביר שיש לי פריצת דיסק ושאני נאלץ לעזוב. המנהל הבין הכול והביע את דעתו על המצב במילה אחת ברוסית ספרותית: "פיזדץ". הוא הלך לחפש עובד חדש ואני פרשתי לחופשת מחלה.

אחרי כמה ימים מחלה, חייב לחפש עבודה חדשה. קבעתי תור במשרד קליטה, באתי בדיוק בזמן, כולי חיוכים. איך אני יכולה לעזור, שואלת הפקידה. אני מספר שעבדתי בעבודה פיזית ונפגעתי בגב, עכשיו אני חייב עבודה אחרת. אולי יש להם, למשרד קליטה, קורסים להסבה מקצועית, או מידע כלשהו על מקומות תעסוקה, או איזו שיטה סודית לחפש עבודה.

מה, לדעתכם, הייתה השאלה של הפקידה?

נכון: "איך העברית שלך?"

ובכן, זה הרגע שבו אתה הופך מחתלתול נחמד ומתחנחן לנמר עצבני במיוחד. כבר פתחתי את הפה והתכוננתי לומר כל מה שאני חושב על הנושא, אבל הצלחתי להתעשת. נשמתי כמה נשימות עמוקות ומרגיעות ועניתי: ובכן, העברית שלי עוד קצת חלשה, אבל בעבודה הקודמת שלי היא הספיקה לי. בתמורה לאיפוק שלי זכיתי לפירור מידע משמעותי, מקורי וסודי מאוד: "ובכן, אתה יודע, עד שאין לך עברית כמו שצריך, אין לך סיכוי לקבל עבודה נורמלית, כי איך בדיוק תתקשר עם עמיתיך?" בשפת האספרנטו, קיבינימט, צעקתי בצאתי החוצה. ובאמת, כיצד אוכל לתקשר עם עמיתיי – כי אנגלית, למשל, זה פאסה.

רבותיי, אם תפגשו עולה חדש אומלל שמחפש עבודה ותרצו לעודד אותו ולתמוך בו, אנא מכם, הימנעו מלהציק לו עם השאלה על רמת העברית שלו – כי עולים עצבניים במיוחד עלולים להגיב באופן לא תרבותי. כשאתה חי בסביבה של עברית, לא ייתכן שלא תלמד את שפתה של סביבתך, תוך זמן קצר יחסית. אבל אם בגלל חוסר תעסוקה ותקשורת עם דוברי עברית בעבודה, תיתקע לנצח "בגטו הרוסי" (רק כי אינך מדבר עברית טובה דיה), תישאר תמיד בן ערובה של "הגטו" ושל המצב.

רוצים לעזור לעולים? תעזרו להם למצוא עבודה בצוות דובר עברית. תאמינו לי, לימוד השפה יתקדם הרבה יותר מהר ממה שתוכלו לדמיין. אם אתם רוצים לעזור – אל תחפשו סיבות לבידודו של העולה מהסביבה העברית. שפה היא אמצעי התקשורת, לא סיבה לאפליה.