מאז שנגמרה המלחמה לא עצרתי לרגע. אני וחברי לתנועה לעתיד הנגב המערבי נפגשים עם מומחים וארגונים מכל המינים והסוגים, ולכולם יש מה לומר על האזור הפצוע שלנו. כולם רוצים לעזור, רוצים להקשיב. לא תמיד אני יודעת איזו עזרה לבקש וממי. לא תמיד אני זוכרת למה אני עושה את כל זה ולא עוצרת.

רציתי להסביר לעצמי ולמי שמעוניין לשמוע ואולי גם להצטרף, למה הצטרפתי לתנועה ולמה אני מבלה חלק נכבד מזמני בפגישות עם מומחים ליישוב סכסוכים, ומומחים בנושא הגנת העורף. כל זה בין עבודה, לימודים והיותי אמא לשלוש בנות שלא יודעות שפעם הנוף שלנו היה חופשי ממרחבים מוגנים.

האמת היא שהייתי מעדיפה להגדיל את המשרה ולהיישיר פנים אל המינוס בבנק; או סתם לשבת לקפה עם חברות. אבל אני מרגישה שאין לי שום אפשרות אחרת. אני חייבת לקחת אחריות על הידע הזה. ללמוד את הנושא הזה. המורכב, הקשה, העקוב מדם. כדי שבבוא היום, כשהילדות שלי יגדלו וישאלו אותי: "מה עשית כשנהרגו ילדים מטילים והפגזות, ממש כאן בשדרות ובנחל עוז?"; "מה עשית כשנהרגו עשרות חיילים?"; "מה עשית כשנהרגו מאות ילדים בעזה?" –  אני לא אאלץ להשפיל מבט. אני מקווה, שאוכל להסתכל להן בעיניים ולהגיד שעשיתי מה שאני יכולה, בתמיכה של אבא שלהן והסבים  שלהן, כדי שפעם יהיה כאן טוב יותר.

מה באמת אפשר לעשות? כמעט כל המומחים מדברים על ההכרח בשיקום עזה, לצד פיקוח מאסיבי על המעברים. חלקם מדברים על הערכות מודיעיניות ישראליות שאומרות שעד שלא יהיו לאזרחי עזה חיים ראויים לא יהיה לנו שקט. חלקם – למשל הד"ר רונית מרזן והד"ר בנדטה ברטי – סבורות כי ניתן לנהל דיאלוג עם חמאס, באמצעות מתווכים בינלאומיים.

אנשי צבא ופרשנים צבאיים, כמו תא"ל (במיל') גדי זוהר ורון בן ישי רואים ברגע הזה הזדמנות יוצאת דופן להיעזר במדינות ערב המתונות ובמיוחד במתווך מצרי, כדי להביא שקט לאזורנו. אחת ההערכות היותר אופטימיות שממחישה היטב את אוזלת ידה של הממשלה הנוכחית, ניתן למצוא בדבריו של בן ישי שטוען כי הבשילו התנאים להשיג רגיעה ויציבות באזור שלנו. כי היום אנחנו מתואמים עם המצרים יותר מתמיד, כי מצרים ומדינות הליגה הערבית רואות בחמאס גורם שלילי.

צילום דן חיימוביץ'

בן ישי קורא למקבלי ההחלטות "לחשב מסלול מחדש" ולפעול בכמה ערוצים במקביל: השקעה מסיבית בשיקום הרצועה, פיקוח בינלאומי על ההתעצמות הצבאית ופיקוח משותף ישראלי-פלסטיני על המעברים, פעילות ישראלית חשאית בתוך עזה למניעת התעצמות צבאית ובמקביל, המשך התיווך באמצעות המצרים, על נקודות החיכוך במעברים. כל זה לצד שיתוף פעולה בינלאומי ועידוד של מענק ממדינות ערב ומהעולם. אם ישכילו המנהיגים שלנו לגבש כזה מתווה והמדינות התורמות יפתחו את ארנקן –  נרוויח גם שקט לזמן רב ונוכל גם למנוע ביעילות את ההתחמשות של חמאס.

אבל כל הדברים הללו מצריכים את הממשלה הבאה לחשוב מחוץ לקופסה, ליזום ולהוביל מהלכים. נתניהו ויעלון הוכיחו לנו, שהם ספציפית לא מסוגלים לכך. בן ישי ואחרים טוענים, כי בשנתיים האחרונות לא התקיים בממשלה דיון אסטרטגי מעמיק ויסודי אחד בנוגע לדרכים להתמודד עם שלטון חמאס. מי שזקוק להוכחות נוספות בנוגע לאזלת ידה של הממשלה, יוכל למצוא אותן בדבריו של הד"ר רוני ברט, בכיר במל"ל, שהתפטר במהלך "צוק איתן" כי לטענתו, "מעולם לא היה דיון שבו ישבה הצמרת המדינית ודיברה על מה אנחנו רוצים שיקרה בעזה".

נתניהו, ברק ואחריו יעלון, נשבו בקונספציית סבבי האלימות בינינו לבין עזה – שמו אותה על טייס אוטומטי, עד למבצע הבא, בלי לבדוק חלופות. הם הוכיחו לאזרחים שחיים כאן, שחווים את אזלת היד שלהם מדי יום ביומו, שהם שבויים בתפישה מוטעית ואינם מסוגלים להוביל שום מהלך.

*

המדיניות הכושלת של סבבי האלימות של הממשלה  היוצאת לא מאפשרת לנו, תושבי הנגב המערבי, חיים ראויים:

14 שנה אנחנו חיים בצל הטילים, ידענו כבר תשעה "מבצעים" –  אף פעם לא קוראים לזה בשם המפורש: מלחמה – במשך השנים האלו, רובנו, עזבנו את הבית יותר מארבע או חמש פעמים, תלוי באפשרות הפיזית והכלכלית של כל אחד, תלוי במצב המשפחתי. ברחנו למקום בטוח. הבית שלנו אף פעם לא ממש בטוח. הקסאם או הפצמ"ר הבא, תמיד מעבר לפינה.

והיום גם, המנהרה והחדירה.

עד הקיץ שעבר קיבלנו את המציאות הזאת, התמודדנו אתה, שרדנו אותה והנחנו שהממשלות שלנו עושות ככל יכולתן כדי למנוע אותה. במלחמה הנוכחית, הפער בין ההכרזות בדבר "מכה מוחצת לחמאס", הבטחות של אופטימיות ושקט, כלניות מלבלבות וגשם ששוטף את אבק הטנקים, לבין המציאות העקובה מדם – הלך וגדל.

הממשלה ציפתה מאתנו להשאיר את ילדינו באזור קרבות, בלב המלחמה, והתעקשה לפתוח את המסגרות החינוכיות. אמהות יצאו לעבוד במוסדות החינוך ובמקומות אחרים והשאירו את ילדיהן שלהן בבית לבדם, תחת אש. מי שיכול היה לפנות עצמו עשה זאת בדרך כלל. מי שלא היו לו האמצעים נאלץ לחיות בתוך שדה קרב.

שוב הודו לנו על העמידה האיתנה ושוב סיפרו לנו שהיתה פגיעה משמעותית באמצעי הייצור של הרקטות ועוד כהנה וכהנה. התסריט הזה חוזר על עצמו בכל פעם, האיומים הלכו וגברו ותחושת הביטחון קטנה: אחת המלים הראשונות שתינוק לומד בעוטף, היא "דום", בגלל אזעקת "צבע אדום", וגם "בום". זה פס הקול של הילדים שלנו מיום היוולדם. לגדל ילדים במקום שאין בו שום תקווה שפעם יהיה יותר טוב, זה לא סביר, זה לא מאפשר מרחב נשימה וחיים ראויים.

אנחנו נחושים להיאבק על זכותנו לחיות כאן חיים ראויים. אנחנו עושים את זה  כדי שנוכל להסתכל במראה ולדעת שעשינו מה שאפשר, למען עתיד טוב יותר לילדים שלנו, להורים שלנו, לסבים ולסבתות שלנו שהקימו את הערים, העיירות, המושבים והקיבוצים האלה, נאחזו בחבל הארץ היפה הזה שיש בו כל כך הרבה אופק וחייבת להיות בו תקווה.  הם בנו בו קהילות רב-תרבותיות, יוצאות דופן, בהרבה מובנים, אבל בעיקר באהבת האדם, בפתיחות ובסובלנות שלהן.

אנחנו לא פוליטיקאים, גם לא היסטוריונים, מדינאים או אנשי צבא. רובנו לא היינו מתעסקים בסכסוך עם עזה. אילולא הילדים שלנו, אנחנו והאהובים עלינו היינו חיים בצלו.

*

"גשם ראשון", "גשמי קיץ", "אלוני הבשן", "פרי סחוט", "ענני סתיו", "חורף חם", "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ובמיוחד המלחמה האחרונה, "צוק איתן", לימדו אותנו שהכוח לבדו מקדם ומקרב אך ורק את המלחמה הבאה. עוצמה צבאית לא תספיק כדי לשנות את מציאות החיים באזור.

ההבטחות והסיסמאות נשארו מהמלחמות הקודמות: "להכות בעוצמה בחמאס ולהבטיח את השקט לתושבי הדרום האמיצים". התשובה הזאת לא מספיק טובה לנו. שוחחנו עם עשרות מומחים, מדינאים, דיפלומטיים ואנשי מערכת הביטחון. יותר מ-95 אחוזים מהם  הסכימו אתנו שיש מה לעשות ועדיין לא נעשה בכל הקשור להסדר מדיני עם  עזה ולמוכנות של העורף, עד שיושג הסדר כזה. כולם הביעו נכונות לסייע לנו.

הפער בין הייאוש וחוסר הידיעה בציבור בנוגע לפתרונות אפשריים לבין מה שאמרו אותם מומחים שאתם נפגשנו הוא בלתי נתפש. אנחנו שומעים שוב ושוב, ש"אין עם מי לדבר". אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו למלמל זאת, כלאחר יד. אמירה זו משמעותה כניעה, חוסר יוזמה והרמת ידיים.

התנועה שלנו פועלת לקדם את הדיון בנושא, להנגיש אותו כך  שיהיה מטבע עובר לסוחר, כדי שהבחירות הבאות יעסקו בשאלה: מי יגיע להסדר המדיני הטוב ביותר. כדי שיהיה ידוע וברור בשיח הציבורי הישראלי שהסדר כזה הוא האפשרות המעשית, היחידה והאינטרס המובהק של מרבית הציבור בישראל. כדי שלילדים ולילדות שגדלים כאן, יהיה עתיד טוב יותר. 

שרון שלי ברעם היא תושבת קיבוץ אור הנר, מטפלת בהבעה ויצירה בשדרות. רשימה זו מבוססת על דברים שנשאה בכנס שדרות לחברה